החטיבה שבין פרשת ראה לפרשת כי תבוא היא אגד של מצוות שאנו מצווים לנהוג בהן בארץ אליה עומדים בני ישראל להיכנס. לפני תחילת המצוות הללו מצווה התורה (דברים י"א כ"ט-ל'):

וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל,  הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל, אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה.

אין חולק שמדובר בהוראות דרך מפורטות מאוד. לאחריהן מתחילה התורה בפרשת "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" הביטוי הזה מופיע עשרות פעמים בספר דברים. רק בפרשת ראה הוא מופיע 12 פעמים. התורה באובססיביות ניכרת, משל היינו קשי הבנה במיוחד, חוזרת שוב ושוב על כך שלא נקריב דבר אלא במקום אשר יבחר ה', ששם נחוג את כל חגינו, לשם נביא את מעשרותינו ועוד. רק שאין אפילו פעם אחת בה כתוב איפה המקום הזה, אפילו לא בתחומו של איזה שבט. נראה שבכוונה התורה מגדילה את העמימות כשהיא קובעת (דברים י"ב י"ד):

בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ, שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ.

(על פשט הפירוש ל"הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" כמקומות מגוונים בדברי ימי המסורת, בעיניים מסורתיות וארכיאולוגיות ראו במאמרו של פרופ' יואל אליצור ובמאמרו של הרב ד"ר יואל בן נון) 

מכל מקום, לאחר ההוראה לתת את הברכה והקללה על הר גריזים ועיבל מופיעה סידרה של מצוות, עד פרשת כי תבא שעלינו לקיים בבואנו אל הארץ. בסיומם של "פרקי המצוות" בפרשת כי תבא אנחנו חוזרים אל הר גריזים והר עיבל (דברים כ"ז ב'-ח'):

וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ: וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ, מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ, וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים ואָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב.

בהר עיבל תהיה התורה כולה כתובה על אבנים. שם אנו מצווים לעשות את הדבר שפרק י"ב הזהיר 6 פעמים(!) שמותר לעשות אותו רק "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" – לזבוח לאלהים. לי נראה שמדובר ביותר מרמז איפה בדיוק המקום אשר יבחר ה'. ספר דברים מציע יחידה ארוכה ומובחנת. בתחילה אנו מקבלים את הנ.צ. של המקום המקודש – איך מגיעים ומה תהיה משמעותו – מקום הקללה והברכה. במשך 11 פרקים אנו מקבלים רשימה של הוראות שלפחות אותם עלינו לכתוב על גבי אבנים גדולות באותו מקום אם לא את כל ספר דברים או אפילו את כל התורה. ובפרשת כי תבא גם יהיה טקס מיוחד של קללות וברכות החונך את המקום. טקס שספר יהושע יספר לנו שאכן קויים כשהגענו אל הארץ (יהושע ח', ל'-ל"ה). אבל אם זה המקום בו בחר ה' מדוע לעמעם אותו בפרשות הציווי? כיצד כותבת התורה שהמקום יהיה "בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ" כשברור לגמרי שהר גריזים והר עיבל הם סמוך לשכם בנחלת שבט אפרים?

****

בפרשנות המסורתית ככלל המקום בו בחר ה' הוא המקדש בירושלים. ברי ששם ורק שם אנו מצווים לחגוג את חגינו ולהביא את קרבנותינו ומעשרותינו. משעה שדוד הקים את ירושלים כעיר בירתו (בספר שמואל ב') ושלמה בנה בה את המקדש (בספר מלכים א'), פחות או יותר כל הנ"ך עמל על הויכוח שזהו המקדש היחיד הראוי. על אף שברור מהמקרא עצמו שלעם ישראל יש הרבה מקומות מקודשים אחרים, והמאבק הזה הוא מאבק סיזיפי לכל אורך תקופת בית ראשון. פרשנות מסורתית מטבעה היא אנכרוניסטית והרמוניסטית. היא קוראת את העבר במשקפי ההווה ולהיפך ונוטה לזהות ביניהם. אם במעשים ובכתובים שהתקדשו על ידי רוב העם התקדש המקדש בירושלים אכן אות הוא שלכך התכוון ספר דברים – זו ההוכחה שזהו המקום אשר בחר ה'. כפי שראינו הפשט של ספר דברים רחוק מכך.

אבל תמוה עוד יותר שפשט הכתוב הוא קושיה גדולה על חוקרי המקרא, אותם שלכאורה אמונים על פשט הכתוב. לדעתם עיקרו או לפחות אחד מעיקריו של ספר דברים הוא פרק י"ב שבפרשת ראה, הפרק המכונה "ריכוז הפולחן", והוא מאבק על מרכזיותו ובלעדיותו של המקדש בירושלים. מאבק זה מתוארך בעיקרו לתקופת יאשיהו (המאה השביעית לפנה"ס) ויש המקדימים את תחילתו לתקופת חזקיהו, שני דורות קודם לכן (המאה השמינית לפנה"ס). תיארוכו של ספר דברים והקשרו למאבק הפוליטי של יאשיהו על ייחוד המקדש בירושלים מהווה את אחת ההסכמות הנרחבות ביותר בחקר המקרא עד ימינו אלה. למעשה הוא היווה את המסד הראשוני למחקר המקורות והמגמות של ספרי התורה בכלל (מה שמכונה השערת התעודות). הרעיון שמקורו של ספר דברים בתקופת יאשיהו ושכתיבתו או לפחות הנחלתו קשורה לתקופת יאשיהו הועלה על ידי החוקר וילהלם מרטין לברכט דה וטה (שווייץ המאה ה18-19) שהבין שזה האירוע המתואר במלכים ב', כ"ב. שם יאשיהו מצווה על שיפוץ מקיף ביותר של בית המקדש. אגב השיפוץ נמצא ספר תורה מסתורי וכך מסופר (פס' ח'-י"ג):

וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל… סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי, בְּבֵית ה'… וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן (הסופר), לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ, אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה, וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ… לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת ה' בַּעֲדִי, וּבְעַד הָעָם, וּבְעַד כָּל יְהוּדָה, עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה.  כִּי גְדוֹלָה חֲמַת ה', אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ, עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה, לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ.

כך מתחילה מהפכת יאשיהו לפי ספר מלכים. הקונצנזוס שספר דברים מקורו במהפכה של יאשיהו נשמר כמעט עד המאה ה-21. בעיקר בעשור השני של המאה שלנו מתחילים חוקרים כמו קונרד סמית (גם הוא, כמו דה וטה, שוויצרי מאוניברסיטת ציריך) ואחרים לטעון שעריכת ספר דברים וספרי מקרא אחרים נעשתה בימי שיבת ציון אולם גם הם מודים שספר דברים נסמך על סמך מקורות מהתקופה בה נלחמו מלכי יהודה ובמיוחד יאשיהו על ייחודו של המקדש. אולם לא מצאתי בדבריהם מילה של הסבר לעובדה שירושלים לא נזכרת ולו ברמז בכל ספר דברים (ולמעשה בכל התורה) כמקום אשר יבחר ה'. האם סביר שספר שאחת ממטרותיו המרכזיות הן לקדש ולייחד מקום מסויים לא יזכיר במילה את המקום אותו הוא מעוניין לקדש? האם סביר שלהיפך, הוא יבנה את הסיפור כך שהמקום אותו הוא מקדש, המקום היחיד שמוזכר בו כמקום מקודש בארץ ישראל, הוא מקום אחר, (שאכן מקודש לשומרונים, שאין חולק כי הם משמרי מסורות יהודיות קדומות ביותר, עד היום הזה)?

אני מבקשת לטעון שתי טענות העולות מעיוננו עד כה במקום בו בחר ה' ומקישורו להר גריזים והר עיבל. הטענה הראשונה היא שחקר המקרא לעיתים קרובות מתעלם מאחד העקרונות הבסיסיים ביותר במסורתיות: שימור המקורות הקדומים וכבוד אליהם. ייתכן שספר דברים או לפחות התקדשותו היוו חלק מהמאבק על קדושת המקדש. אולם אם במקורות שעמדו בפני יאשיהו וסיעתו, או בפני כל סיעה דויטרונומיסטית אחרת, היו עיבל וגריזים המקומות המקודשים הם אולי יעמעמו את המסר, יפרשו אותו מחדש, אבל לא יעלימו את המסורת. 

טענה שניה, והיא הטענה העקרונית ביותר שלי בכל קריאת התורה, היא ההבדלה בין 5 חומשי התורה מהנ"ך ובוודאי שמכל ספרות התורה שבעל פה שלאחר מכן. התורה מאופיינת באופן ניכר ובולט בהכללה של מחלוקות ולא בפתרונותיהן. במילים אחרות בהכללה של כל חלקי העם על ריבוי מסורותיו. לשם השוואה ספר מלכים דבק באבחנה עיקשת בין מלכי יהודה שחלקם צדיקים וחלקם רשעים לבין מלכי ישראל שכולם רשעים, מעצם העובדה שהם לא כפופים לבית דוד ולמקדש בירושלים. בתורה לא נמצא רמז לכך, גם לא בספר דברים שלכאורה נטען שנערך על ידי אותם אנשים מתוך מגמה דומה. התורה אינה חוששת מחוסר קוהורנטיות אלא מחוסר הכללה. התורה מכירה בחטאים שעונשם מוות. ספר ויקרא מעלה בדעתו אפשרות שכל הציבור יפרש את התורה באופן לא נכון ויחטא (פר העלם דבר של ציבור, ויקרא ד' י"ג-כ"א) פרשת ראה עצמה מכירה באפשרות שעיר שלמה תחטא בעבודה זרה, דהיינו באמונה אחרת, ודינה יהיה מוות (עיר הנידחת, דברים י"ג י"ג-י"ט). אולם התורה לא מכירה באפשרות שיש מסורת דחויה בעם ישראל. ספר דברים שעמל על ריכוז הפולחן במקום אשר יבחר ה' אינו מוחק את ספר שמות הקובע (שמות כ' כ'):

מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.

ממש כמו שהוא נלחם על מונותאיזם (דברים ו ד):

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.

ואינו מוחק את ספר שמות המשורר (שמות טו יא):

מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'.

התורה מתארת בהרחבה מסורות סותרות בשאלה כיצד נברא העולם, איך התרחש המבול, מה התרחש במעמד הר סיני ומה קיבלנו בסיני. היא מביאה זו לצד זו מסורות כוהניות ואנטי כוהניות. ייעודה הגדול הוא ירושת הארץ אבל היא מצדיקה בהרחבה את ההתנחלות בעבר הירדן המזרחי. היא חולקת על עצמה בשאלה מה מותר לנו לאכול (למשל האם מותר לסתם אדם מישראל לאכול נבלות וטרפות) ואיפה ואיך מותר לנו לאכול ועוד ועוד.  היא ספר ההכללה הגדול והאולטימטיבי של עם ישראל. כל מסורת קיימת היא חלק מהעקרון המרכזי של התורה (דברים ל"ד ג'):

תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב.

התורה היא כל המורשת של קהילת יעקב.

****

חוקרי המקרא תוהים מדוע ספר דברים הוא חלק מחמשת חומשי התורה ואילו ספרים שלהבנתם קדומים ממנו, כמו ספרי יהושע ושופטים לא נכללו בה. התשובה המקובלת היא שמה שנתפס כ"תורת משה" נכלל בתורה ומה שנכתב כמאוחר למשה איננו נכלל בה. לעקרון המארגן הזה של התורה יש רמז כבר בתנ"ך, בנבואתו של מלאכי, בתקופת שיבת ציון (מלאכי ג' כ"ב):

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים.

אם אכן בתקופת שיבת ציון התגבשה התורה על חמשת חומשיה כטקסט המכונן והמקודש של עם ישראל, הרי מלאכי מגלה לנו מה היה העקרון של הטקסט הזה: תורת משה הנקשרת למעמד הר סיני (אם כי ספר דברים וחלקים מספר במדבר דווקא נקשרים לערבות מואב). אבל אני מבקשת להציע שמאחורי הבחירה הזו מצוי עיקרון לא היסטורי אלא אידיאולוגי. גם יהושע בן נון נזכר בתורה. ספר יהושע מהווה המשך ישיר לסיומה של התורה, ולכאורה היה מתאים לסיים דווקא בו, שכן הוא ההגשמה של כל האידיאה של התורה מפרשת לך לך ועד סוף ספר דברים: ההגעה אל ארץ כנען, הארץ המובטחת והנחלמת, וההתיישבות בה. מדוע לא לסיים בהגשמת האידיאה הלאומית וההבטחה האלהית כאחת? לטעמי הסיבה העמוקה היא שברגע שישנו מיסוד לאומי מתחיל תהליך הברירה אותו מתאר מלאכי כמה פסוקים קודם לכן (שם פס' י"ח)

וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ.

הנ"ך יבחין בין המסורת היהודאית הראויה לבין הישראלית הדחויה. בין המסורות העובדות את האל לבדו במקדשו לבין האמונה הרווחת בעבודת ה' בבמות ולעיתים קרובות בשיתוף. חכמי בית שני יבחינו בין המסורת הכוהנית הראויה לבין מסורות כופרות של פרושים למיניהם ושל כתות אחרות. בסוף ימי הבית הגלגל יתהפך. חז"ל יהפכו חלקים נרחבים מהמסורת הכוהנית לכפירה וימחקו את ספריהם ומדרשיהם (המשנה עצמה מתארת ספרי כהנים ומדרשי כהנים) מהמסורת, כפי שהם ימחקו את מעמד הסופרים שתפקידם הקדום היה לפרש את המסורת, כפי שהם ידחו את תלמידיו של ישו כמו גם את היהודים ההלניסטים שכתבו את הספרות החיצונית היהודית-דתית עד מאוד – כולם ידחו מהמסורת "הראויה" והלגיטימית. זה יקרה שוב עם הקראים, עם השבתאים ועוד ועוד. זה קרה בניסיון שכשל לדחות את החסידות מהמסורת כמו שזה קורה בניסיון לדחות את הרפורמים או החילונים כחלק מהמסורת הראויה (בדרכים שונות). לטעמי התורה שבכתב מבקשת להסתיים במדבר, בעבר המיתי של עם ישראל, טרם הכניסה לארץ המסמנת את המיסוד ההיסטורי, בדיוק כדי להילחם במגמות הללו, שהם חלק אינטגרלי ממיסוד פוליטי, המסמן מטבעו מי שייך ומי מחוץ למחנה.

איני יודעת אם התורה ניתנה משמים. אבל אני יודעת שהיא ספר הקודש היחיד המצוי בידינו שמעדיף חוסר קוהורנטיות קיצוני על פני דוגמטיות המדירה חלקים מעם ישראל. איני מכירה בהיסטוריה היהודית או הלא יהודית ספר נוסף שמוכן לקדש מסורות בסיסיות סותרות ולהכלילן במסורת המקודשת. במובן הזה אכן אין לתורה אח ורע אנושי. בניגוד לספר מלכים, ספר דברים מוכן להפסיד את ירושלים והמקדש. הוא מוכן להפסיד אפילו את הר גריזים והר עיבל, המקום המקודש שהוא עצמו מציע, ולהחליפם במקום אשר יבחר ה', כך שעם ישראל (לרבות השומרונים) יפרש מהו המקום שבו בחר ה', כדי שמקומות שונים וחלופיים יוכלו להתפרש כך ועדיין לחסות תחת כנפיו של ספר דברים. בניגוד לשאר הכתבים של עם ישראל (ובכלל של הדתות האברהמיות), התורה אינה מבקשת שהאידיאולוגיה תפרש את ההיסטוריה ותקבע מראש מה נכלל בתורה, אלא מבקשת שההיסטוריה תפרש את האידיאולוגיה ותקבע בדיעבד מה נכלל בתורה.

המקום אשר יבחר ה' הוא גדלותה של התורה.

שבת של שלום בחירה והכללה.