ספר עובדיה, הוא ספר של פרק אחד בלבד, ובו נבואת תוכחה לאדום, המזוהה במדרש עם עשיו. (התוכחה היא על כך שבעת כיבוש ירושלים האדומיים מעניקים סיוע צבאי לאויב הכובש, מסגירים ומחסלים פליטים, ושמחים לאידם של בני ירושלים ויהודה המנוצחים. עובדיה נחתם בתפילה ש"בַּיּוֹם הַהוּא" לאחר שיהודה וישראל ייגאלו מגלויותיהם תישפט אדום על רוע מעלליה (עובדיה א' כ"א):
וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה.
במקרא יש שלושה מובנים למילה משפט – האחד, בירור הצדק או הדין (למשל, בראשית י"ח כ"ה). השני, הדין או החוק עצמו (למשל, שמות ט"ו כ"ה). השלישי, הוא העונש – אכיפת גזר הדין במשפט. כך למשל משמשת המילה בתיאור מכת בכורות (שמות י"ב, י"ב): "וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם… וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים…"
עובדיה מתכוון לעונש. מושיעי הר ציון יעשו שפטים בהר עשיו. הגאולה שמתאר עובדיה היא גאולה לאומית – לוחמנית שמבטיחה את עליונות יעקב על עשיו כאמור בברכת יעקב לבניו. סופה של הנקמה בעשיו היא ההבטחה "וְהָיְתָה לַה', הַמְּלוּכָה" – הבטחה שמשמעותה כפולה: ראשית, בהתאם לתפיסות עולם המקרא, כשעמו של אל מפסיד הרי זוהי תבוסה לאל עצמו. ממילא גאולת ישראל וחזרתו לארצו היא המלכה מחודשת של ה'. שנית – המלכת ה' היא שיאה וייעודה של הגאולה.
מגילת תענית הכתובה ארמית נכתבה ככל הנראה בסוף ימי בית שני ולכל המאוחר בתקופת המרד הגדול. הפירוש על המגילה בעברית, המכונה "הסכוליון" נכתב ככל הנראה במהלך התקופה התנאית והאמוראית והמגילה (עם הסכוליון בגירסה כזו או אחרת) היתה מוכרת לחז"ל. המגילה מספרת (מגילת תענית, סיון, פרק ג', ט"ו-ט"ז) שלא מתענים ולא מספידים בט"ו-ט"ז בסיון מפני שבו:
גלו אנשי בית שאן ואנשי בקעתא.
על כך מפרש הסכוליון מי היו אותם אנשי בית שאן ובקעתא:
ואף הם היו לישראל יתד רעה בימי יוונים כלפי הערביים… וכיון שנתחייבו גלות, גברה ידם של בית חשמונאי והגלו אותם. ואותו היום עשאוהו יום טוב. ששמחה היא לפני המקום שמלכות הרשעה נעקרה מן העולם, שנאמר (עובדיה א, כ"א): "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה". (תהלים י', ט"ז): "ה' מֶלֶךְ, עוֹלָם". ועד אימתי כש"יאבדו גוים מארצו" (בפראפראזה על סיום הפסוק "אָבְדוּ גוֹיִם, מֵאַרְצוֹ"). ואומר (שם ק"ד, ל"ה) "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ" וגו'.
התאריכים הללו הם ימים טובים כיוון שהוגלו בהם ערבים וזו שמחה בפני האל. איך יודעים בעלי הסכוליון, שזו שמחה? כי "בַּיּוֹם הַהוּא" יעלו מושיעים מהר ציון לשפוט את הר עשיו. הסכוליון דורש את הפסוק מעובדיה באמצעות הוספת פסוקים. הסכוליון אינו מסתפק במילה המרומזת ומרובת המשמעויות "לשפוט" המופיעה בנבואת עובדיה. הוא מבקש שנבין שהמלכת ה' היא גלות ואבדן של אויבי ישראל. (מעניין שבהקשר למדרש הזה עשיו מסמל את כלל אויבי ישראל לרבות ערבים. במדרשים מאוחרים יותר הם בטח דרך כלל יסומלו ע"י ישמעאל ואילו רומא ואח"כ הנצרות יסומלו ע"י עשיו.)
****
הפסוק "ועלו מושיעים…" נכנס כידוע לתפילת שחרית בקובץ פסוקי הגאולה שתתבטא בשלטון ה' על כל העמים, שהוסף כחתימה לשירת הים. פסוקים שמקבילים את השליטה שביטא האל על מצרים ביציאת מצרים שסיומה בנס על ים סוף, גם לעתיד לבוא, על כל העמים, כדגם גאולה המצפה להתממש. אכן נס קריעת ים סוף מתאים לדגם הענישה האפוקליפטי של עובדיה ביחס לעמים. עם ישראל ניצל ובפרעה וכל חילו ה' עושה שפטים והם טובעים בים.
אלא שמי שניסח את סידור התפילה ביקש לשנות את המסר. כמו בסכוליון הוא עושה זאת באמצעות מדרש המתבסס על הצמדת פסוקים המפרשים זה את זה. בסידור הוצמד לפסוק מעובדיה פסוק מזכריה (זכריה י"ד ט') המסיים את שירת הים כך:
וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו. וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה. וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
בעל התפילה משנה לחלוטין את תוכן המשפט הצפוי, וגם את מובנה של המילה "משפט" עצמה. לא עוד עונש שבסופו ביזוי או כליה לצד המפסיד אלא משפט במובן בירור האמת. תוצאת המשפט בהר ציון תהיה הכרה במלכות ה' על ידי כל העמים. במשפט הזה עשיו לא יהפוך לעבד ליעקב אלא יעקב ועשיו עם כל העמים יעבדו את האל, ורק האמונה המוטעית תכלה. בכך הופך בעל התפילה את פשט נס קריעת ים סוף, את פשט ברכת יעקב ואת פשט נבואת עובדיה, שמתארים כולם ניצחון לאומי על אויבים, למסר דתי אוניברסלי בדבר ניצחון אמוני. לדעת בעל התפילה, ברכות יצחק אינן מבטיחות שליטה פוליטית של יעקב על עשיו אלא שליטה דתית של אמונת יעקב המונותאיסטית.
***
חתימת שירת הים שבסידור קדומה ומופיעה כמובנת מאליה כבר בסדר עמרם גאון במאה התשיעית. במילים אחרות, קרובה למדי לזמנו של הסכוליון עצמו. במדרש מבריק שנסמך כולו רק ואך ורק על ליקוט פסוקים מתפלמסת התפילה עם מדרשים כדוגמת הסכוליון והופכת את גאולת ישראל מגאולה לאומית צבאית כוחנית לגאולה אוניברסלית אמונית.
