הפטרת פרשת זכור מתארת סיפור עצוב במיוחד. סיפור ההכרעה על חורבנה הטראגי של מלכות שאול. שאול לא מצליח להביס את האיום העמלקי על אף שהוא מנצח את עמלק בקרב. כששאול מנסה להסביר מה קרה לו, מדוע הוא נכשל, הוא מסביר לשמואל (שמ"א ט"ו כ"ד):
חָטָאתִי, כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ: כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם.
פירוש מצודת דוד, (רבי דוד אלטשולר, אוקראינה ופראג. בן המאות ה-17-18) מצטיין ברגישות ספרותית ופוליטית. את הפסוק הזה הוא מסביר באמצעות היפוך חלקיו, ונדמה לי שהוא ממש מתאר את פשט הפסוק:
"כִּי יָרֵאתִי [אֶת הָעָם]": ועל ידי זה חטאתי להמרות פי ה׳, ונמשך מזה לסתור גם דבריך.
לפי הפירוש של אלטשולר היראה מהעם גורמת לשאול גם להמרות את פי ה' – דהיינו להציב מערכת ערכים חלופית למערכת הערכים הדתית השלטת, וגם להמרות את פי שמואל הוא האליטה המשפטית הדתית והמנהיגותית המקובלת.
האם באמת זה היה רצון העם? כל העם? האם לא היו חלקים בעם שהזדהו עם דבר ה'? האם באמת כל העם התנגד להוראותיו של שמואל, ככל הנראה המנהיג הפופולרי והמוסכם ביותר בכל התנ"ך?
נדמה לי שהפירוש הטוב ביותר למצודת דוד טמון במאמרו של דני פולק. פולק מנתח באריכות רבה את המושג "פופוליזם". הוא מציע להבין פופוליזם:
כמשפחה של תנועות חברתיות הצומחות כאלטרנטיבה הגמונית, כלומר כקוראות תיגר על הפרויקט ההגמוני הקיים בחברות שבהן סכסוכים הנסובים על הדרה והכלה הם מרכזיים.
מה שמאפיין את התנועות הללו לדבריו זה:
א. ראיית החברה כמחולקת לעם ואויביו. באורח אופייני האויבים הם אליטות וזרים.
ב. הבנה של הדמוקרטיה בעיקר כמימוש ריבונות העם, המבטאת רצון הומוגני. (להבדיל מהבנה של הדמוקרטיה כמבנה פרוצדורלי המחייב למשל 3 רשויות, בחירות חשאיות ושוויוניות וכיוצ"ב. או כהבנה ליברלית של הדמוקרטיה כמממשת זכויות פרט ומגנה על מיעוטים).
כמובן ישנן תנועות פופוליסטיות שאינן דמוקרטיות אולם גם הן יטענו כי הן מייצגות את רצון העם וכי רצון זה הוא הומוגני. הוא ממשיך ומסביר שהתנועות הפופוליסטיות בונות ונבנות על ריבוי המשמעות של המושג “עַם”. שמכיל שלוש משמעויות עיקריות:
האומה כולה, "העמך"(plebs) או עם כיחידה אתנו־תרבותית.
התנועות הפופוליסטיות עושות שימוש בכל שלוש המשמעויות ועוברות מאחת לאחרת. בבניית ההנגדה בין עם לאליטות העם יסמן את השכבות העממיות, אל מול זרים העם יסמן קבוצה אתנית ספציפית, ובביטוי הרצון ההומוגני יובן העם כאומה כולה.
לפי הפירוש הזה שאול מסביר את כשלון ממלכתו בפופוליזם. שאול הוא מלך צעיר בחברה שבה עצם המלוכה כמו גם השאלה מאיזה שבט יהיה המלך נתונים במחלוקת חריפה. במילים אחרות הוא מנהיג שנמצא במאבק קשה על ההגמוניה, בחברה שבה עולה כל הזמן שאלת כוחם ומקומם של השבטים השונים המרכיבים את העם הן ביחס זה לזה והן אל מול השלטון המרכזי. מתוך יראה מהעם, שהיא פחד על מעמדו שלו, תופס שאול (או מעצב שאול), כמנהיג פופוליסטי, את העם כולו כבעל רצון הומוגני אחד שהוא מייצגו על אף שזה לא סביר בסיטואציה הפוליטית הממשית שבה הוא נתון. רצון העם האחיד כפי ששאול מציג אותו מבקש חלופה לתפיסה ההגמונית – למערכת הערכים השלטת של דבר ה', כמו גם לאליטה המשפטית והמנהיגותית הקיימת ששמואל הוא מייצגה המרכזי. וכמובן העם, לטענת המנהיג הפופוליסטי, מבקש לטפל בצורה אחרת בזרים – הם האויב העמלקי. ההוראות של שמואל לא מאפשרות לעם להנות מהניצחון ולצבור שלל, שכן שמואל מצווה להחרים את כל השלל, דהיינו להקדיש אותו לאל. אבל "העם" רוצה שלל. הוא רוצה להשאיר בחיים את המלך המפסיד ולהשפילו. בעיני המנהיג הפופוליסט העם שונא את הערכים "הישנים", את שיטות המשפט "הישנות" וכמובן את "האליטות הישנות". העם שונא את הזרים העמלקים ואוהב את שללם. מנהיג פופוליסט טוב אכן גורם ליותר ויותר חלקים בעם להרגיש כך ובכך מגדיל את בסיס תמיכתו ואת הלכידות הציבורית סביב מנהיגותו. כך חרבה ממלכת שאול.
מי שהקים את ממלכתו של שאול, מי שבחר בו והמליך אותו, היה שמואל. כששמואל שומע על חורבן ממלכת שאול, הוא זועק כל הלילה. ובמילות ההפטרה לשבת זכור (שמואל א' ט"ו י'-י"א):
וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר: נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ, כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים; וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל, וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה.
הגמרא מספרת על האירוע הזה מנקודת מבטו של שמואל (תענית ה' ב'. מתורגם):
אמר רבי יוחנן: זקנה קפצה עליו, (על שמואל), שנאמר: "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ, כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים; וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל, וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה "
(ומה הוא זעק?)
אמר לפניו שמואל: רבונו של עולם… לא יתבטל מעשה ידי בחיי וכיון שהמלכתי את שאול — לא תתבטל מלכותו.
אמר הקדוש ברוך הוא: איך אעשה? שימות שאול עכשיו? לא יניח לי (שמואל) לעשות כן. שימות שמואל בעודו צעיר? ירננו אנשים אחריו (ששמואל מת בגלל עבירות שהיו בו)…
אמר הקדוש ברוך הוא: אקפיץ עליו זקנה.
שמואל מתחנן אל ה' שלא תיחרב הממלכה שהוא עצמו הקים. גם כשהמלך הפנה לו עורף ומעוניין להילחם בערכיו ובו אישית – הוא עדיין פטריוט המבקש על מפעל חייו. לדעת הגמרא אלהים מקפיץ עליו זקנה כדי שלא יראה בחורבן מפעל חייו.
בתוך המציאות הישראלית המורכבת והשברירית שאנו חווים, כשאני חשה בסכנה ממשית לקיומה של מדינת ישראל בשל מנהיגות פופוליסטית, אני מוצאת את עצמי זועקת את זעקתו של שמואל: שלא יתבטל מעשה ידינו בחיינו.
זקנה קופצת עלי.
