כבר בתחילת שליחותו של משה מספרת התורה כי אלהים מפגיש בין משה לאהרן. אחרי עשרות שנים בהן שהה משה בבית פרעה ובמדיין, שומע אהרן את צו האל ללכת אל משה, והוא הולך. ממש באותה עת משה חוזר למצרים – וכך הם נפגשים בדרך, בדיוק ב"ְּהַר הָאֱלֹהִים". ובלשונה של התורה (שמות ד' י"ט, כ"ו):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן: לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם… וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן: לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה. וַיֵּלֶךְ, וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים, וַיִּשַּׁק לוֹ.
המדרש (תנחומא, שמות ד' כ"ה- כ"ו) מתבסס על הפסוק כדי לבטא את תפיסת ההתגלות שלו:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה"
זה שאמר הכתוב (איוב ל"ז ה'): "יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְלֹא נֵדָע"
מהו יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת?
כשנתן הקב"ה את התורה בסיני הראה בקולו לישראל פלאי פלאים.
כיצד?…..
אמר רבי תנחומא:
דו פרצופין היה, והיה יוצא והורג לאומות שלא קבלו את התורה, ונותן חיים לישראל שקבלו את התורה…
בא וראה היאך היה הקול יוצא אצל ישראל?
כל אחד ואחד לפי כוחו:
הזקנים היו שומעין את הקול לפי כוחן.
והבחורים לפי כוחן.
והנערים לפי כוחן.
והקטנים לפי כוחן.
והיונקים לפי כוחן.
והנשים לפי כוחן.
ואף משה לפי כוחו….
דבר אחר…
בשעה שבקש לשלוח משה אל פרעה לגאול את ישראל ממצרים,
והיה משה במדין שהיה מתיירא מפני פרעה.
כיון שנגלה הקב"ה עליו במדין, ואמר לו: "לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם",
נחלק הדבור לשני קולות ונעשה דו פרצופין:
והיה משה שומע במדין "לך שוב מצרים".
ואהרן שומע " לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה".
ומי שהיו באמצע לא היו שומעין כלום.
לכאורה היה מתאים לדרוש את המדרש הזה בפרשת יתרו, במעמד הר סיני. עיקר עיסוקו של המדרש בהתגלות שם. מדוע המדרש בוחר לדרוש זאת בפרשת שמות, בראשית ההתגלות למשה ואהרן? נדמה לי שהמדרש רוצה להדגיש את מידת הסובייקטיביות והזמינות של ההתגלות. כל אדם שיפתח את לבו, ישמע את הציווי. משה שומע צו ללכת. אהרן שומע צו ללכת. והמוני אדם באמצע אטומים לקול המתגלגל בעולם אותה שעה. אולם רק ריבוי הקולות כבר בתחילת הדרך, בפתח ההתגלות למשה ולאהרן, יכול להסביר לדעת העורך את אופיה של ההתגלות בהר סיני: אין תורה אחת. התורה נגלית לכל שומע לפי כוחו. דהיינו לפי הפוטנציאל שלו.
רבי תנחומא לא מסתפק בכך. הוא מנצל את המדרש להתפלמס עם דתות אחרות, אצלן נגלית תורה אחת, וממילא הם לא מצליחים לקבל אותה, והיא משמשת להם סם מוות. לדעת רבי תנחומא אחדות והאחדה אידיאולוגית, ואפילו אלו תורת ה', הן סם מוות – הן נוגדות את האופי האנושי מרובה הדעות והצרכים. ממילא תורה כזו לא תוכל להתקבל בסופו של דבר, ואף תזיק. הייחוד של ההתגלות בישראל מתבטא במדרש בשני היבטים: ראשית שכל אחד שומע התגלות אחרת המתאימה לפוטנציאל שלו. המשמעות היא שמעולם לא היתה לנו תורה מונוליטית אחת, המחלוקת והריבוי הן שורש התורה. ושנית, שכל אחד שמע.
לדעת המדרש, גדולתם של משה ואהרן היא גדולת ההתגלות היהודית, שהקול הפך להיות הקול של כולם. אבל לא קול אחד, אלא הקול של כל אחד ואחד.
ברגעים שנדמה לנו שקולה של התורה אחד הוא, חד משמעי, חלילה אכזר, קר, לא רלוונטי – אנחנו צריכים לזכור שזהו אות שאיבדנו את הקול. שלפי רבי תנחומא אנחנו מחזיקים בתורה של אומות העולם. ההתגלות בעם ישראל היא לכולם ואף לפני כן היא תמיד לכל אחד כפי כוחו. באותו קול משה יודע שהוא צריך ללכת למצרים ואהרן יודע שדרכו למדין. זהו אותו הקול האינדוידואליסטי שמחייב שדווקא הוא יוצר את מחוייבתנו לכלל, כפי שביטאה חנה סנש בשירה המפורסם (בדרך):
בדרך / חנה סנש
קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי,
הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל.
הָלַכְתִּי לְבַל אֶפֹּל.
אַךְ עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים
סָתַמְתִּי אָזְנַי בַּלֹּבֶן הַקָּר
וּבָכִיתִי.
כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר.
