בשם אומרם

פרשת השבוע עיטור - זיוה אופק לוגו

בשם אומרם

המפטפטים ביצרם

 

לאחרונה הפריעו נערים חרדים קיצונים לבר מצווה של נער אמריקאי שנערכה בכותל המשפחות (עזרת ישראל). הילד הגיע מארה"ב במיוחד כדי לחוג את שמחתו בכותל. במהלך החגיגה הם צעקו וקיללו אותו, כולל קריאות נאצי, כדי שגם ילד דובר אנגלית יוכל להבין. קרעו סידורים (בנוסח הקונסרבטיבי) ולפחות אחד מהם הצטלם כשהוא מקנח בדפי הסידור את אפו. גם בארה"ב יש חרדים. אבל יש להניח שילד אמריקאי לא יכול לדמיין את המציאות הישראלית. מאורע שבמושגים אמריקאיים רק גוי אנטישמי קיצוני יעשה כמותו ליהודי. בארץ עושים אותו יהודים ליהודים אחרים.

לי זה הזכיר סיפורים של חבריי הלהט"בים הדתיים. לא מעט מהם, לפני שהם יצאו מהארון, נהגו להצטרף להפגנות של בן גביר ולהב"ה כנגד מצעדי הגאווה בירושלים. הם ניסו בכל כוחם להילחם בהומואים כי זה איים עליהם אישית. אבל זו הייתה גם דרכם היחידה לראות הומואים מקרוב. לנסות להבין מה זה מצעד הגאווה. כך בדיוק מפרשת הגמרא את סיפורו של פנחס. בספר שמות (ו' כ"ה) מספרת לנו התורה על ייחוסו של פנחס:

וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס.

פנחס כידוע מחליט להרוג את נשיא שבט שמעון ואת כזבי בת צור שהיה נשיא מדייני כשהם עסוקים בזנות פולחנית לבעל פעור מול כל עם ישראל. לכאורה בפשט התורה פנחס מבורך על המעשה הזה אם כי בברכה קצת מוזרה (במדבר כ"ה י"ב-י"ג):

הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

מהי ברית שלום לרוצח? ומדוע דווקא מעשה זה מזכה אותו בכהונת עולם? אם נזכור שהקדשתו של אהרן לכהן מגיעה מיד לאחר חטא העגל נראה שמתגלה לנו ממש דפוס בתורה שההתאמה לכהונה מתגלה בדרכים מפוקפקות למדי. מכל מקום קשה לחלוק על כך שהתורה מברכת את פנחס על מעשהו, זאת בניגוד לחז"ל. הגמרא משתמשת בייחוס של פנחס כדי להטיל בו דופי במדרש שהוא כמעט מרושע (אם כי בעיניי משעשע) (סוטה, מ"ג א' מתורגם):

תנא: לא לחנם הלך פינחס למלחמה אלא ליפרע דין אבי אמו שנאמר (בראשית ל"ז, ל"ו) "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם" וגו' לומר שפינחס מיוסף בא.

(מקשה הגמרא) והרי כתוב, (שמות ו', כ"ה) "וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה" האם לא שבא מיתרו שפיטם עגלים לעבודת כוכבים?!

(עונה הגמרא): לא. מיוסף שפיטפט ביצרו. 

והלא (מצטטת הגמרא עוד מדרש מפורסם) שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה – בן שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים יהרוג נשיא מישראל?! (ואם כך יש מסורת ידועה שהוא מיתרו).

אלא, אם אבי אמו מיוסף אמו של אמו מיתרו. ואם אמו של אמו מיוסף אבי אמו מיתרו.

לגישת הגמרא שני אנשים מכונים במדרשים פוטיאל, ובשני המקרים מדובר על שם גנאי. במסורת אחת זהו כינוי גנאי ליוסף, על שהרבה "לפטפט ביצרו" עם אשת פוטיפר – ובשפתנו – פלירטט. במסורת אחרת זהו כינוי גנאי ליתרו משום שהיה כהן לעבודה זרה. הגמרא מסכמת שפנחס הוא הנכד של יוסף החשוד בענייני פריצות מינית מצד אחד ואילו מהצד השני הוא הנכד של יתרו עובד העבודה הזרה. לדעת הגמרא המלחמה בפריצות מינית ובעבודה זרה קשורה אליו אישית. בנוסף עומדת הגמרא על כך שמצד יוסף יש לו חשבון אישי – משפחתי עם המדיינים. הם מכרו את סבו יוסף לעבד במצרים.

בקריאה נוספת מסביר המדרש גם את הברכה "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". אין שלום בנפשו של פנחס. פנחס רדוף על ידי עברו המשפחתי, חשדן כלפי עצמו ויצריו. הוא צריך להוכיח לעצמו ולכל העם, בקנאות, שהוא מתנגד לזנות ולעבודה זרה – הכי מתנגד. ההתנגדות הזו היא אולי מה שמייעד אותו לכהונה. כדי להבטיח שהמקדש לא ייהפך למקום זנות ועבודה זרה ככל מקדשי העולם העתיק. מעצם היותו מקדש בעולם העתיק הוא מועד לכך.

בקריאה משפטית ובהסתכלות שמדגישה את ההרתעה החברתית אכן יש מדרשים שסבורים שהיה ראוי לשפוט את פנחס בפלילים או לפחות לנדות אותו מקהל ישראל. מדרשים שמדגישים את העובדה שחברה צריכה להתגונן מקנאים. אבל אני אוהבת את המדרש הזה, שלא מבקש הסתכלות מוסרית נוקבת אלא דווקא פסיכולוגית מרוככת. אני אוהבת את המדרש שמבין שמי שצריך להפגין קנאות אלימה אין שלום בנפשו. הוא רדוף בידי חשד עצמי תמידי. מדרש שמבין שתמיד יש גם סיפור שבגללו החשד העצמי הזה מוצדק. פנחס שבדמו זורמים "גנים" של חוסר צניעות ועבודה זרה מגיע באמצעות האלימות הזו מאוד קרוב לזנות ועבודה זרה. אין מישהו שמסתכל על הסקס של נשיא שמעון והמדיינית יותר מקרוב ממי שנועץ בהם את רומחו תוך כדי מעשה… (שלא לדבר על הסמליות הפאלית שבנעיצת הרומח.)

כשאני מסתכלת על הנערים והנערות שמשתוללים (באלימות, לפעמים מפחידה) בכותל, שמתגודדים מול מצעדי הגאווה בפנים שטופות שנאה, שיורקים ומקללים אני תמיד משתדלת לחשוב עליהם ב"פנחסיות" של המדרש התלמודי. אני תמיד מהרהרת בשאלה ממה הם מתגוננים, ולמה בקנאות. תמיד נדמה לי שעבור הנערים שקורעים את הסידור זו אולי הדרך היחידה לגלות מה כתוב בסידור קונסרבטיבי.

לו הייתי השופטת שלהם במשפט פלילי, הם כולם היו מקבלים עונשים כבדים ברף העליון של הענישה הפלילית. לו אני הייתי יושבת בבית דינו של משה רבנו פנחס היה נדון כרוצח. אבל אני מאמינה שהמבט החברתי צריך להיות מרוכך יותר. מבט שיש בו חמלה ואירוניה.

 
שבת של שלום, חמלה ואירוניה.

המאמר פורסם ביום 15.7.22.