ספר ויקרא מכונה בפי חז"ל (וגם בחקר המקרא המודרני) תורת כהנים. רובו המכריע עוסק בעבודת המקדש (ליתר דיוק המשכן) ועבודת הקורבנות. על הספר דורשת הגמרא (סנהדרין, ק"ג, ב'):

 ‏תנו (=שנו) רבנן: מנשה היה שונה חמשים וחמשה פנים בתורת כהנים כנגד שני (=שנות) מלכותו, אחאב שמונים וחמשה, ירבעם מאה ושלשה.

שלושת המלכים הרשעים ביותר במסורת היהודית, המלכים שהצטיינו בעבודה זרה, המלכים שלפי המשנה (סנהדרין, י' ב') אין להם חלק לעולם הבא, מחדשים עשרות חידושי תורה בספר ויקרא. מה מביא אותם לעסוק דווקא בספר ויקרא?

חוקרי המקרא קושרים בין המונותאיזם היהודי לבין עבודת המקדש. לגישתם ריכוז הפולחן במקום אחד הביא להכרה באל אחד. כל עוד היה פולחן מקומי רווחה האמונה במופעים מקומיים של האל כעולה ממטבע הלשון של ירמיהו (ירמיהו י"א, י"ג):

כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה.

ריכוז הפולחן סימל גישה חדשה, שלדעת חוקרי המקרא יצרה את ספר דברים וחלק ניכר מהנביאים (יהושע עד מלכים), ומתמצית בפסוק (דברים, ו' ד'):

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.

לא עוד (שמות, ט"ו י"א) "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'", שפשוטו הוא האל הטוב, החזק, הנשגב ביותר בין אלים אחרים. לא עוד "ה' שומרון" ו"ה' תימן" (כונתילת עג'רוד). מעתה ה' אחד ואין בלתו. נראה שהנביאים מסכימים עם חוקרי המקרא. גם הם מאמינים שריכוז הפולחן יביא לזניחת העבודה הזרה. הנביאים יוצאים כנגד עבודת ה' בבמות ובמקדשים "פרטיים" לא פחות ממה שהם יוצאים כנגד עבודת האלילים. אלא שדווקא המקדש שיצר, או לפחות סימל, את אמונת הייחוד בטהרתה, הוא הקרוב ביותר לעבודה זרה (ראו גישת הרמב"ם מורה נבוכים, ג', ל"ב, הקובע זאת מפורשות). כל העמים הקימו מקדשים. כל העמים העלו קורבנות. רבי צדוק הכהן (לובלין, המאה ה-19) מסביר את המדרש (פרי צדיק, פרשת חקת, ח' ב') כך:

ירבעם היה שונה בתורת כהנים ק"ג פנים כמנין עגל (עגל בגימטריא = 103) והיה מראה פנים שלא כהלכה, שענין עגלי זהב שלו הם חס וחלילה עבודה לה' הכתוב בתורת כהנים.

לדעת "הפרי צדיק" ירבעם מנשה ואחאב דרשו דווקא את ספר ויקרא כי היה קל להוכיח באמצעותו שעבודת עגלים היא חלילה עבודת ה'. כי הוא הקרוב ביותר לעבודה זרה. זהו אל שמעלים לו מזון –  "אשי ה'", שמשמעותם הפשוטה היא המנגל של ה'; זהו אל שחוזר ומבקש ריחות ניחוח. קל מאוד לפרש אותו כאליל.  

השבת, המסמלת את בריאת העולם בידי אל אחד בתוכנית ברורה ומסודרת, שאין בה לא גורל, ולא מלחמות אלים – היא חידוש מיוחד של עם ישראל. הגבלת העבדות, דיני המלחמה, רעיונות השמיטה, המהפכה המשפטית לפיה בתי הדין מטפלים גם בעניינים בתוך המשפחה (ניאוף, בן סורר ומורה, בן השנואה) שבעולם העתיק היו מסורים לשרירות לבו של הפטריארך המשפחתי – כל אלו ועוד הם מהפכות רדיקליות של צדק מוסר ומשפט שיצרה התורה. כל אלו נוצרו באמצעות הרעיון של אל אחד והשוויון האנושי האוניברסלי היסודי שיש בפניו. כל אלו נוצרו באמצעות הרעיון של אל מופשט המתגלה דווקא בשל הטרנסצנדנטליות שלו באמצעות החוק (=התורה), וממילא עבודתו היא כפיפות למערכת המשפט. אבל אף אחד לא מזהה את השבת או השמיטה או דיני העבד עם המונותאיזם. בסוף הנביאים וחוקרי המקרא גם יחד מסכימים שערש המונותאיזם הוא דווקא עבודת המקדש והקורבנות… 

ללמדנו: כשאנו מנהלים מלחמת חורמה נגד גישה אחרת אנחנו בדרך כלל קרובים אליה מאוד מאוד. פסע מחשבתי קל בינינו ובינה. מצד שני, לעיתים דווקא הפסע המחשבתי הזה, ייצור השקפה חדשה בתולדות האנושות… אולי מה שנראה היום כזהות מייאשת ולעוסה הוא התחלה חדשה?

שבת של שלום ובחירות טובות.