התורה אומרת לנו, בפרשת ראה, שברגע שהארץ שלנו תהיה רחבת ידיים מכדי להביא כל בשר לבית המקדש, מותר לנו לאכול בשר בכל מקום. ובלשון הכתוב (דברים י"ב כ'-כ"א):

כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר. בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ.   

אלא שספר ויקרא מורה לנו אחרת (ויקרא י"ז ח'-ט'):

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח, וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו.

במילים אחרות, אסור לאכול בשר בלי להביא אותו לאהל מועד, לעשות אותו "לפני ה'". העובר על האיסור עונשו כרת – העונש החמור ביותר בתורה. ניתן היה לתרץ, שהפסוקים אינם סותרים. שאחד עוסק בזמן המשכן והשני בזמן המקדש בארץ רחבת ידיים. אבל המדרש מבין שיש פה תפנית תשתיתית ביחס בין תזונה לעבודת ה'. שינוי בתזונה הוא שינוי תרבותי, הוא שינוי כלכלי, וכמובן שינוי דתי. אינו דומה מי שכל סעודה בשרית שלו נעשית באהל מועד, כטקס דתי, כשאלהים שותף לה, למי שיכול לבלוס שניצל באמצע הלילה ישר מהמקרר. זו אינה אותה תרבות. על כך אומר המדרש (דברים רבה ד' ו'):

הרבה דברים אסר אותן הקב"ה וחזר והתירן במקום אחר. תדע לך אסר הקב"ה לישראל לשחוט ולאכול עד שיביאנו פתח אהל מועד… וכאן חזר והתירו להם… מניין ממה שקרינו בענין כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ

המדרש מבין שיש פה סתירה בין הציוויים. והוא גם עומד על התהליך ההיסטורי שטמון בכך "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ". המדרש אינו מסתפק בכך ואף מרחיב (דברים רבה ד' ט'):

שמונה דברים אסר להן הקב"ה והתיר להן שמונה…

התפתחות ההלכה לפי המדרש, נמצאת כבר בתורה. באופן חוזר ונשנה.

(לפרשנויות נוספות על המדרש הזה במאמרים מה טוב בתורה? וכשהאל מציל אותנו מעצמו.)

בניגוד לגישות דתיות וחילוניות מסויימות לפיהן ידע ותפיסה התפתחותית של ההלכה מאיימות על המחוייבות להלכה, חז"ל דווקא סבורים שהם חלק מאופיה של ההלכה מאז התורה. זה לא מפריע להם כלל במחוייבותם להלכה. הם אינם מחוייבים להלכה מתוך בורות, אלא מתוך עמדה דתית ערכית. המדרש מבין שאין ידע בעולם שיתקף עמדה דתית או ערכית. אין ידע שיתקף את הרעיון שהתורה נמסרה משמים, כפי שאין ידע בעולם שיתקף את הרעיון שכל בני האדם נולדו שווים או בעלי זכויות טבעיות. בשני המקרים ניסיון החיים המעשי והאינטלקטואלי אינו מתיישב עם הטענה, אבל אלו אינן טענות אינטלקטואליות.  המדרש מוכיח לנו שערכים אינם תוצר של ידע והבנה אלא של תרבות ושל הכרעה מוסרית. בשפה הפוסט-מודרנית קוראים לכך "רב-תרבותיות".

שבת של שלום ערכים וסובלנות.