ספירת החסד מזוהה עם אברהם על פי נבואת מיכה (ז' כ')

תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם.

לפי אותו פסוק ספירת תפארת המכונה גם אמת מזוהה עם יעקב. מובן שיש לכך קשר גם לדמויות הרלוונטיות בסיפור המקראי. אברהם מוצג כאיש החסד ויעקב הוא אכן תוצר של אברהם ויצחק. ספירת הגבורה, המכונה גם דין, שהיא מטבעה ספירה מאיימת יותר מזוהה עם יצחק על יסוד הצהרת יעקב (בראשית ל"א מ"ב):

אֱלֹהֵי אָבִי, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק.

כפי שניתן לראות בתרשים אכן יעקב (תפארת) ממזג את הדין והחסד.

גם לספירות התחתונות יותר יש שמות תנכיים (מלבד השכינה שהיא בפשטות "הנקבה" ויש לה עוד כינויים מגוונים). לעניינה של פרשת וישב, העוסקת ביוסף, יוסף מזוהה עם ספירת היסוד המכונה גם צדיק. לששת הספירות הללו (המכונות גם זעיר אנפין – פנים קטנות, לעומת שלושת הספירות העליונות המכונות אריך אנפין – פנים מאורכות) יש ייצוג גם של אברי הגוף. יעקב הוא עיקר הגוף או הלב ויוסף מזוהה עם איבר המין הגברי. כיוון שיעקב הוא עיקר הגוף פעמים רבות מכונות כל הספירות הללו בשמו של יעקב.

קיום עולמנו ובעיקר ההרמוניה והשפע שלו מבוססים על כך שכוחות השפע של העולם העליון זורמים כסידרם ויש להם קיבול. הסמל לכך הוא פעולת ההזדווגות של הזכר והנקבה. לכן עיקר מעשיהם של מקובלים מכוונים להבטחת הזיווג שבין הזכר לנקבה. רובנו מכירים זאת מהטקסטים המופיעים בסידורים שונים (בהשפעת הקבלה) לפני קיום כל מיני מצוות בנוסח "לשם ייחוד (ההתאחדות של) קודשא בריך הוא (שם האל המזוהה עם ספירת תפארת) ושכינתו (ספירת השכינה).

אלא שאם יש לנו כבר את הדין והחסד והם מתכללים יחד ויכולים להזדווג עם השכינה, מדוע צריך מערך נוסף של ספירות, נצח הוד ויסוד, שבעקרון מייצגים בדיוק את אותו הדבר – צד של חסד (קו ימין), צד של דין (קו שמאל), ומיזוג ביניהם (קו אמצעי) – פשוט בהשתלשלות תחתונה יותר, ורחוקה יותר מהמקור? המדרש מנסה לענות על השאלה הזו בדיוק (זהר בראשית ק"פ א', מתורגם):

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו", מַה זֶּה מְגוּרֵי אָבִיו? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ו כה) "מָגוֹר מִסָּבִיב", שֶׁכָּל יָמָיו הָיָה פּוֹחֵד וְהָיָה בְּפַחַד.

יעקב הוא גם פריה של ספירת הדין "פחד יצחק" וזה מילא אותו אימה עד שהוא לא הצליח לאזן בינה לבין החסד.

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, שֶׁהִתְקַשֵּׁר וְיָשַׁב בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנֶּאֱחַז בַּחֹשֶׁךְ. אֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו דַּוְקָא, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, נִקְשַׁר הַמָּקוֹם לִמְקוֹמוֹ.

פירוש הסולם (לרב יהודה לייב הלוי אשלג, פולין-ישראל, המאה ה-20) מסביר שארץ הוא כינוי לשכינה, וכשהשכינה משופעת בעיקר מצד אימת הדין היא נקראת ארץ כנען. ממשיך הזהר:

מְגוּרֵי אָבִיו – זֶה הַדִּין הַקָּשֶׁה. בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אוֹתוֹ הַדִּין הָרָפֶה, שֶׁהִיא הָאָרֶץ שֶׁנֶּאֶחְזָה מִן הַדִּין הַקָּשֶׁה, וּבוֹ הִתְיַשֵּׁב יַעֲקֹב וְנֶאֱחַז בּוֹ [ואותה ארץ היא האספקלריה שאינה מאירה].

הזהר מסביר שיעקב לא הצליח לאזן בין הדין לחסד משום שבמקור העליון הדין הוא "דין קשה", דין שאין בו טיפת חסד או רחמים. הוא קשה משום שהוא התגלמות כמעט קריסטלית של פן הדין באלהות. אלא שבזכות העובדה שעד שהדין הזה מגיע לשכינה הוא עובר עוד כמה ספירות בדרך, הרי השכינה (שמשפיעה עלינו) מופיעה כבר כ"דין רפה". כמי שחיים תחת כנפי השכינה כולנו יודעים שדין רפה יכול לייצג אסונות נוראיים, חוקים דרקוניים, או גבולות מצומצמים עד מאוד ובכל זאת, אנו בעולמנו איננו מכירים מציאות של דין, נוראית ככל שתהיה, שאין בה עירוב מסויים של חסד. זהו הדין הרפה. במילים אחרות הזהר מסביר שגם כשהזרימה בעולמות העליונים לא מאוזנת, וספירת יעקב – תפארת אינה מצליחה לאזן כראוי בין מרכיב החסד לדין, הרי השפעת האיום נחלשת קצת בשל המשך השתלשלות הספירות. דהיינו ככל שהופעתו של אלהים מתרחקת ממקורה, כך אנו מקבלים פעילות בעולם שאנחנו יכולים לעמוד בה. וממשיך הזוהר ומדגיש:

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף וְגוֹ'. אַחַר שֶׁהִתְיַשֵּׁב יוֹסֵף עִם יַעֲקֹב וְהִזְדַּוֵּג הַשֶּׁמֶשׁ עִם הַלְּבָנָה, אָז הִתְחִיל לַעֲשׂוֹת תּוֹלָדוֹת. וּמִי הוּא שֶׁעוֹשֶׂה תוֹלָדוֹת? חָזַר וְאָמַר יוֹסֵף. שֶׁהֲרֵי אוֹתוֹ נָהָר שֶׁשּׁוֹפֵעַ וְיוֹצֵא הוּא עוֹשֶׂה תוֹלָדוֹת, מִשּׁוּם שֶׁאֵין מֵימָיו פּוֹסְקִים לְעוֹלָמִים, וְהוּא עוֹשֶׂה תּוֹלָדוֹת בָּאָרֶץ הַזּוֹ וּמִמֶּנּוּ יוֹצְאִים תּוֹלָדוֹת לָעוֹלָם. שֶׁהֲרֵי הַשֶּׁמֶשׁ, אַף עַל גַּב שֶׁהִתְקָרֵב לַלְּבָנָה, לֹא עוֹשֶׂה פֵּרוֹת, רַק אוֹתָהּ הַדַּרְגָּה שֶׁנִּקְרֵאת צַדִּיק, וְיוֹסֵף הוּא הַדַּרְגָּה שֶׁל יַעֲקֹב לַעֲשׂוֹת פֵּרוֹת וּלְהוֹצִיא תוֹלָדוֹת לָעוֹלָם, וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יוֹסֵף.

השמש מסמלת את ספירת התפארת (יעקב) והלבנה את השכינה. הזהר מסביר שלו היה יעקב מזדווג ישירות עם השכינה, הדבר לא היה יוצר תולדות – העולם שלנו לא היה נברא ולא מתקיים. העולם שלנו אינו יכול להכיל נוכחות אלהית שאינה רחוקה מאוד מאוד ממקורה.

אם תוסיפו לכך שבקבלה אין רק 10 ספירות הנאצלות זו מזו אלא גם 7 עולמות הנאצלים זה מזה, ששלושת הראשונים שבהם בכלל לא זמינים לחקירה האנושית ואילו הספירות מתקיימות רק בארבעת האחרונים – אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. תגיעו למסקנה שאנחנו מקבלים ממש "פירורים" מההתגלות האלהית הרחוקים מאוד ממקורה. בהמשגה הקבלית מדובר על "אספקלריא שאינה מאירה" – אספקלריה היא מראה או זכוכית מלוטשת. אבל הזכוכית שלנו מטושטשת מאוד.

הדברים עוד מסתבכים משום שלפי הטענה הקבלית מעשינו משפיעים על עולם הספירות. כשאנו רואים שישנו מצב של דין בעולם, כשיעקב אינו מצליח לאזן בין הדין לחסד כמו שמתואר במדרש הזה או כשאין זרימה לעולמות התחתונים, אנו במעשינו אמורים לתקן את העולם האלהי. אנו אמורים לעשות דברים כדי לחדש את ההזדווגות שבין הפן הזכרי לנקבי, ואנו אמורים לחזק את פן החסד (בשפה הקבלית – להמתיק את הדינים). במילים אחרות, האלהים המתגלה בעולם, איננו כלל אלהים. אלא אלהים המעורב במעשה האנושי עד לבלתי הפריד.

****

כשרמב"מיסט (או כל מי שמאמין באל טרנסצנדנטי) נתקל באסון טבע, כגון צונאמי או פגיעת מטאור בכדור הארץ, הוא יכול לטעון בקלות שזהו רצון ה'. הוא יכול להאמין שכל צרה אמורה להזמין אותנו לחזור בתשובה אולם הוא לעולם לא יוכל לטעון שהצרה קרתה בשל מעשינו, משום שעקרונית הוא טוען שאינו יודע כיצד ה' פועל בעולם.

כשרמב"מיסט נתקל ברוע שמעורב בו גורם אנושי הוא יכול לטעון שזה כלל לא קשור לרצונו של האל משום שניתנה לנו בחירה חופשית והוא יכול לטעון (גם כמו הרמב"ם) שהבחירה החופשית אינה פוגעת כהוא זה בכך שכל המתרחש בעולם הינו ברצון האל (הבנה אחרת מעט של הרעיון הזה טבע יחזקאל קויפמן וכינה זאת: סיבתיות כפולה) ורק בהמשגה האנושית הרעיון של בחירה חופשית והשגחה נראים לנו סותרים, אולם האל אינו כפוף להמשגתנו.

אולם דווקא המקובל הטוען (תיקוני זהר, צ"ב א', תיקון 54):

דְּלֵית אֲתַר פָּנוּי מִנֵּיהּ לָא בְּעִלָּאִין וְלָא בְתַתָּאִין.

המקובל שטוען שאין מקום הפנוי מאלהים בעולמות העליונים או בתחתונים (אצלנו), אינו יכול לומר דבר וחצי דבר על רצונו של האל, משום שבהגדרה המעשה האנושי וההתגלות האלהית מעורבים אצלו לבלי הכר. האספקלריה אינה רק מטושטשת אלא בהכרח מעוותת.
מחשבה עקיבה ביחס לתפיסה הקבלית מחייבת אותנו להסיק שדווקא בעולם הקבלי שכל עניינו הוא גילוי ה' בעולם, איננו יכולים לומר דבר על גילויו…

האל המתגלה בעולמה של הקבלה בכל זמן ומקום הוא חומר הומאופתי. לא רק שהוא עבר דילול של עולמות שלמים המשתלשלים מהאין האלהי אלא שהוא דולל עמוקות במעשינו אנו.

כשמישהו טוען שהוא פועל בשם ה' או מפרש את האירועים הקורים לנו כאילו הם תוצאה אלהית של התנהגותנו האנושית ראוי להזכיר לו את המדרש הזהרי לפרשת וישב:

עולם שבו הקב"ה מתקרב מדי לעולמנו אנו הוא עולם ש"לֹא עוֹשֶׂה פֵּרוֹת".

שבת של שלום וענווה.