בעת קריאת מתן תורה אנו קוראים שבני ישראל הלכו להר סיני (שמות י"ט י"ז) :

וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר.

המדרש התלמודי קורא את הפסוק באופן מאוד ויזואלי ואומר (שבת, פ"ח א'):

מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם.
אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא.

מודעא רבה הוא ביטוי משפטי, שמשמעו שישנו פגם בחוזה, דהיינו התורה מובנת כהסכם (=ברית) בין האל לישראל, וככל חוזה הנעשה מתוך כפיה, ולא ברצונם החופשי של המתקשרים, הוא פגום מיסודו. כך מסביר רש"י את עמדתו של רב אחא: 

מודעא רבה – שאם יזמינם (אלהים, את ישראל) לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם? יש להם תשובה – שקבלוה באונס.

המדרש יודע שבמובנים רבים אנו אנוסים לקבל את התורה. במובן זה שאדם אינו יכול לברוח מחינוכו, מתרבותו, מהוריו ומשפחתו – מהמסורת שלו. כל אלו הם תבנית נוף מולדתנו, כפויים עלינו. ובכל זאת נלחם המדרש על חירותנו: אנחנו יכולים לא לקיים דווקא בגלל שהדברים נכפו עלינו. כורח הוא גם קריאה למרד. המדרש קורא לנו לבחור מחדש – לקבל או לא לקבל, לקיים או לא לקיים. איננו כפויים בתחתיתו של שום הר. הבחירה מאפשרת לנו את התורה כמימוש עצמי.

חג שמח של בחירה ותורה.