בעת קריאת מתן תורה אנו קוראים שבני ישראל הלכו להר סיני (שמות י"ט י"ז) :

וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר.

המדרש התלמודי קורא את הפסוק באופן מאוד ויזואלי ואומר (שבת, פ"ח א'):

מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם.
אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא.

מודעא רבה הוא ביטוי משפטי, שמשמעו שישנו פגם בחוזה, דהיינו התורה מובנת כהסכם (=ברית) בין האל לישראל, וככל חוזה הנעשה מתוך כפיה, ולא ברצונם החופשי של המתקשרים, הוא פגום מיסודו. כך מסביר רש"י את עמדתו של רב אחא: 

מודעא רבה – שאם יזמינם (אלהים, את ישראל) לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם? יש להם תשובה – שקבלוה באונס.

המדרש יודע שבמובנים רבים אנו אנוסים לקבל את התורה. במובן זה שאדם אינו יכול לברוח מחינוכו, מתרבותו, מהוריו ומשפחתו – מהמסורת שלו. כל אלו הם תבנית נוף מולדתנו, כפויים עלינו. ובכל זאת נלחם המדרש על חירותנו: אנחנו יכולים לא לקיים דווקא בגלל שהדברים נכפו עלינו. כורח הוא גם קריאה למרד. המדרש קורא לנו לבחור מחדש – לקבל או לא לקבל, לקיים או לא לקיים. איננו כפויים בתחתיתו של שום הר. הבחירה מאפשרת לנו את התורה כמימוש עצמי.

(להרחבה נוספת על המדרש ראו הופכים עינוי לעונג).

חג שמח של בחירה ותורה.