ספר ויקרא על ריבוי קרבנותיו כמו חג הפסח שבמרכזו הגעגוע לקרבן הפסח וריבוי מצוותיו ודקדוקיו (מי שלא מכיר את הפרעת החרדה האובססיבית קומפולסיבית מפני חמץ לא יודע שמירת מצוות מהי…) מעלים במלוא עוזם את היחס שלנו למצוות הפולחניות. אי אפשר שלא להכיר במרכזיותן הקיצונית במסורת שלנו – כשליש מספר ויקרא עוסק שיטתית בקרבנות וחלקים ניכרים ונוספים מהספר עוסקים בקרבנות נוספים אגב אירועים מיוחדים – חנוכת המשכן, הולדת ילדים, ריפוי מצרעת ועוד. אבל רובנו חשים ניכור ולעיתים דחיה כלפיהן. אנחנו לא לבד. גדול המתנגדים למצוות הפולחניות היה הרמב"ם (במאה ה-12) שהשווה תפילה לקרבנות ועל שניהם כתב (מו"נ חלק ג' ל"ב)

עניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו יתברך

(להרחבהעל תפיסת הרמב"ם ראו במאמר מסורת של צדק חברתי).

הרמב"ם לא היה לבד. ככל שפשטה ההשכלה בספרד העשירה והמשכילה המוני בית ישראל הרגישו ממש כמונו. במאה ה13 כותב רבי משה די ליאון במבוא ל"ספר הרימון" על טעמי המצוות:

ויהי היום, ויבואו בני ספרי היונים (הנוהים אחר הספרות היוונית, הם מושאי כתיבתו של הרמב"ם במורה נבוכים) להתיצב על ה' ויבא גם השטן בתוכם ויעזבו מקור מים חיים וישתדלו באותם הספרים וימשכו דעתם אחריהם עד אשר עזבו דברי התורה והמצוות וישליכום אחרי גוום, והיו חושבים דברי רז"ל לשקר…ויתלוצצו וילעגו על דברי ז"ל… וחושבים כי טפשות כל דבריהם…

ועוד ראיתי להם בימי חג הסוכות, שעומדים במקומם בבית הכנסת ורואים עבדי האלהים סובבים בלולבים סביב ספר תורה בתיבה והם שוחקים ומלעיגים עליהם ואומרים כי סכלים הם… ולהם אין לולב ולא אתרוג ואמרו בטענתם: הלא התורה אמרה שלקיחה זו בשביל שכתוב "ושמחתם"… אתם חושבים שיבוא אלו המינים לשמחנו?! הלא טוב כלי כסף וכלי זהב ושמלות לשמחנו ולענגנו. ואמרו: הלא חשבתם שאנו צריכים לברך את השם? הוא צריך זה?! הכל הבל. עד אשר לא נראה בראשם תפילין… היו אומרים: אין עניין התפילין זולתי כמו שכתוב "ולזכרון"… טוב לנו לזכור הבורא בפינו כמה פעמים ביום וזהו זכרון שהיא טובה והגונה יותר.

ולוקחים אותם הספרים (היווניים) ורואים אותם הדברים ואומרים כי זוהי תורת אמת. ותופשי התורה היו מתחבאים בדבריהם ולא היה לבם מלא לדבר אפילו דבר אחד… על סיבה זו נשתכחה הרבה תורה מישראל.

רבי משה שופך אש וגופרית על המשכילים שחברו לשטן, צוחקים על חכמים, על נטילת הלולב, על הרעיון של ברכות לאלהים ואפילו אינם מניחים תפילין. ומולם המקפידים במצוות החשים נחותים ופרימיטיביים עד שאינם מעזים להתווכח איתם. 

****

אני מבקשת לערער על נחרצות עמדתו של רבי משה. שמתי לב שהמלעיגים והמלעיזים מגיעים בקביעות לבית הכנסת. היהודים השטניים הללו מסכימים שיש לשמוח בסוכות ולזכור את הבורא כמה פעמים ביום. המתיוונים רוצים חיים יהודיים עשירים ומלאים, אולם כאלה שלא יהיו נלעגים בעיניהם עצמם. הם רוצים לבוא לבית הכנסת, אבל להביא איתם גם את שכלם אמונותיהם ותפיסותיהם המוסריות. לא רק שעולה מכאן שהם יהודים מחוייבים מאוד, אלא שהזהר עצמו, שרבי משה די ליאון הוא ככל הנראה אחד ממחבריו (לפי גרשם שלום הוא הוא מחברו) מסכים עם ביקורתם של חסידי הפילוסופיה. גם הוא אינו יכול להסכין עם קידוש הפלחן כשלעצמו, לכן הוא חייב לתת לו נופך ומשמעות חדשים ורדיקליים. במובן אחר ניתן לומר שביקורתם של אותם מלעיזים היא היא שיצרה את הזוהר (כתגובת נגד). בשפתו של הרב קוק, הכפירה שפשתה בספרד הקימה את "ארמון התורה ממעל לה" וכך הגביהה את קומתה של התורה – יצרה בה יצירות מרגשות, חדשניות, בעלות נופך אינטלקטואלי ופיוטי שלא נראה כמותו לפני כן. ממורה נבוכים ועד ספרות הזוהר אלו יצירות המגיבות לדרישת ההתחדשות של הרפורמים בספרד.

****

הפתיחה של ספר הזהר לספר ויקרא מדגימה היטב לטעמי את הטענה הזו (זהר ויקרא ב' א' מתורגם):

רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (ישעיה ז' י"א) "שְׁאַל לְךְ אוֹת מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךְ הַעֲמֵק שְׁאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה"… הַדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ יוֹדְעִים וּמִתְבּוֹנְנִים בַּחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה וְיוֹדְעִים לְצָרֵף הָאוֹתִיּוֹת שֶׁנִּתְּנוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי, וַאֲפִלּוּ הָרְשָׁעִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל הָיוּ יוֹדְעִים בְּתוֹךְ הָאוֹתִיּוֹת אֶת הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה, וְיוֹדְעִים בְּתוֹךְ הָאוֹתִיּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת וְתוֹךְ הָאוֹתִיּוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת חָכְמָה לְהַנְהִיג אֶת הַמַּעֲשִׂים בָּעוֹלָם הַזֶּה… וְחִבּוּר הָאוֹתִיּוֹת שֶׁמִּתְחַבְּרוֹת בַּסֵּתֶר בְּכָל אוֹת וָאוֹת, כְּמוֹ א', אוֹת יְחִידָה, מִתְחַבְּרוֹת עִמָּהּ בַּסֵּתֶר שְׁתֵּי אֲחֵרוֹת לף. וְכֵן כֻּלָּן נִמְסְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי, וְכֻלָּן נִסְתָּרוֹת בְּתוֹךְ הַחֲבֵרִים. אַשְׁרֵיהֶם.

שְׁאַל לְךְ אוֹת – אוֹת מַמָּשׁ… הַעָמֵק שְׁאָלָה – זוֹ אוֹת ה' אַחֲרוֹנָה שֶׁבַּשֵׁם הַקָּדוֹשׁ. אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה – זוֹ אוֹת יוֹ"ד הָרֹאשׁ שֶׁבַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. וְזֶהוּ סוֹד הַכָּתוּב, שְׁאַל נָא אוֹת מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךְ, אוֹת מִן הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, מַשְׁמָע שֶׁכָּתוּב מֵעִם ה', שֶׁזֶּהוּ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אוֹת אַחַת שֶׁבּוֹ, וְהַמִּשְׁכָּן עוֹמֵד עַל זֶה. 

הזוהר ממש כמו משכילי תקופתו אינו יכול לקבל את העובדה שהמשכן עומד על יריעותיו ואדניו, כליו ומזבחותיו, קרבנותיו ופולחניו. הוא עומד על חכמה עליונה שמגולמת בשפה. במובן הזה הייתי אומרת שהזוהר הוא פוסט מודרני בטענתו שהשפה היא הדבר ומעבר לה אין דבר. החכמה העליונה היא בתוך האותיות עצמן ולא מעבר להן. אלא שבניגוד לפילוסופים אז והיום, הזהר עושה מהלך כפול. הכל הוא שפה אבל השפה היא לא רק ייצוג אלא גם קונקרטיזציה של הייצוג. האות א' מייצגת אות אחת בא'-ב' אבל היא נהגית באמצעות 3 אותיות: א' ל' וף ולכן היא גם 3 אותיות. ולחיבור הזה יש משמעות. גדולתם של "החברים" הם החסמב"ה של הזוהר – עשרת חברי החבורה הקדושה גיבורי הזוהר, היא שהם יודעים לצרף את האותיות. חכמת צירוף האותיות מאפשרת "להנהיג את המעשים בעולם" לשלוט בטבע ובמציאות. ממש כמו שהראציונאליזם והאמפיריציזם של המודרניות יצרו בתגובה את הניו-אייג' שמציע חוכמות רוחניות, וקשרים לעולמות עליונים א-ראציונאליים להיכרות מעמיקה יותר עם המציאות, מעבר למציאות הנגלית. מציע יכולת לשלוט בה, לשנות אותה ולהתרפא באמצעותה. הזוהר הוא הניו אייג' שנוצר בתגובה לנאו-פילוסופיה היוונית שבימי הביניים.

המשכן בנוי על אבני הבניין הזוהריות של המציאות כולה, המציאות כפי שאנו מכירים אותה (הפיזיקה) והמציאות כפי שאיננו מכירים אותה (המטפיזיקה) – האותיות. שמו של האל י-ה-ו-ה הוא הוא גילויו.

התרופה הזהרית לפילוסופיה היוונית היא מתן משמעות שאינה פולחנית לכל פרט בתורה ובקרבנות. כך למשל מיד לאחר הפתיחה הזוהר מגלה כיצד קורה דיבור האל בעולם – צבאות עצומים של מלאכים שראשיהם ידועים בשמותיהם מזיזים את האותיות "יקרא" עד שהן מכות זו בזו וכך יוצא הקול של "ויקרא" וכן הלאה והלאה שאר דברי האל) ובטעימה מלשונו של הזוהר (דף ב' ב'-ג'א'):

אַרְבָּעָה צְדָדִים שֶׁל מַחֲנוֹת נִגְנְזוּ. תִּקּוּן רִאשׁוֹן שֶׁל מִשְׁמָרָה אַחַת מֵאוֹתָן אַרְבַּע מַחֲנוֹת, הַכֹּל עַד שֶׁהִתְתַּקְּנוּ. הָרִאשׁוֹן לְצַד יָמִין צַדְקִיאֵ"ל, הַמְמֻנֶּה הַגָּדוֹל, גְּדוֹל הַמַּחֲנוֹת, שֶׁהוּא תַּחַת שִׁלְטוֹנוֹ שֶׁל מִיכָאֵ"ל, וְעִמּוֹ הָיוּ מִתְתַּקְּנִים כָּל אוֹתָם הַמַּחֲנוֹת תַּחַת יָדוֹ… אוֹת אַחַת נוֹצֶצֶת עַל רָאשֵׁיהֶם, וְהִיא א קְטַנָּה (בספר התורא הא' של "ויקרא" כתובה קטנה יותר מהרגיל). כְּשֶׁהָאוֹת הַזּוֹ נוֹצֶצֶת, כֻּלָּם נוֹסְעִים לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנּוֹצֶצֶת הַהִתְנוֹצְצוּת הַזּוֹ… לִפְנִים מֵהֶם – רָזִיאֵ"ל הַמְמֻנֶּה הַגָּדוֹל, גְּדוֹל הַמַּחֲנוֹת, שֶׁעוֹמֵד לִפְנִים תַּחַת שִׁלְטוֹנוֹ שֶׁל מִיכָאֵ"ל, וְעִמּוֹ כָּל אוֹתָם מַחֲנוֹת שֶׁתַּחַת יָדוֹ, וּמְמֻנֶּה אֶחָד עוֹמֵד עֲלֵיהֶם בַּשַּׁעַר, שֶׁנִּקְרָא רוּמִיאֵ"ל. וְסוֹבְבִים אוֹתוֹ י"ב מְמֻנִּים, שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַרְבַּע פְּעָמִים… אוֹת אַחַת נוֹצֶצֶת עַל רֹאשָׁם שֶׁל כָּל אוֹתָם הַמַּחֲנוֹת, וְהִיא אוֹת ר'. כְּשֶׁזּוֹ נוֹצֶצֶת, כֻּלָּם נוֹסְעִים לְאוֹתוֹ הַצַּד שֶׁל אוֹתָהּ הִתְנוֹצְצוּת. הָאוֹת הַזּוֹ עוֹמֶדֶת עַל הָעֹנֶשׁ שֶׁל מְגַלֵּה הַסּוֹדוֹת, וְסִימָנְךְ – רֵישׁ וְקָלוֹן…

וְאָז הִתְנוצְצוּת הָאות י' מַכָּה לִפְנִים הִתְנוצְצוּת הָאות ק', וְיוֹצֵאת הִתְנוֹצְצוּת הָאוֹת ק' וּמַכָּה לְתוֹךְ הִתְנוֹצְצוּת הָאוֹת ר', וְיוֹצְאִים כָּל הַנִּיצוֹצוֹת וּמִתְחַבְּרִים לְתוֹךְ הִתְנוֹצְצוּת הָאוֹת א' שֶׁעוֹמֶדֶת. וְהַקּוֹל הָיָה יוֹצֵא וּמַכֶּה בְּכָל אוֹתָם הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת כְּאֶחָד… וְאַחַר שֶׁמִּתְחַבְּרִים בְּנִיצוֹצוֹתֵיהֶם, יוֹצֵא קוֹל מִבֵּינֵיהֶם, וּמִתְחַבְּרִים בְּסוֹד זֶה "וַיִּקְרָא". 

הזהר יגלה לנו כיצד פועלים הקרבנות בעולם העליון (למשל, זהר ויקרא ד' ב' מתורגם):

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'. הֲרֵי לְךְ הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁמְּגִנִּים עַל הַכֹּל.

ובהמשך הפרשות יגלה למי כל חלק בקרבנות מיועד בעולם הנחלם כמו בעולם הדמוני. (כבר בפרשה שלנו הוא מגלה למשל (דף ד' א')

…קָּרְבָּנוֹתֶ… הֵם סְעוּדַת הַמֶּלֶךְ לְהַקְרִיב לְפָנָיו, וְנֶהֱנִים מִמֶּנָּה בַּעֲלֵי הַדִּינִים (הכוחות המקטרגים הקובעים את גבולותיו של העולם ואת חוקיו לרבות תוצאותיהם ועונשיהם).

הזוהר יגלה שפרטי הקרבנות כמו פרטי הלולב כמו כל פרט מנהגיו של ליל הסדר מפעילים את העולם העליון – מונעים חורבן ומורידים עלינו שפע.

אולי כוחו של הזוהר הוא בהיותו תרופה לאובדן הקסם שבעולם, לתחושת התלישות, לאובדן המשמעות שיוצרות תפיסות רציונאליסטיות ואמפיריציסטיות. כולנו זקוקים לאות משם ה', כולנו זקוקים למשכן.

(על התמודדות מוקדמת יותר עם שאלת הפולחן בתקופת חז"ל ואצל הנביאים ראו במאמר בהערצה לויקרא).

שבת של שלום, ומלאכים טובים.