בפרשת וארא מספרת התורה על הקסם בו הופך מטה לתנין (שמות ז' ח'-י"ג):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת, וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין.  וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעַשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין. וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן. וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.

בדו-שיח הזה בין משה ואהרן לפרעה, הצדדים "משחקים" בלברוא את אחד מאלי מצרים, הוא התנין – "הסובאק". אולי אפילו מדובר בשם נרדף לנחש בשל החילוף בין נחשים לתנינים, שכן כמה פרקים קודם (שמות ד' ב'-ה') מורה אלהים למשה לעשות מופת עם נחש (וישנם מקורות מקראיים נוספים שניתן לפרשם כחילוף בין נחש לתנין). כך אכן מציע המדרש הקדום (אבות דרבי נתן ל"ט):

ששה שמות נקרא נחש: נחש, שרף, תנין, צפעוני, אפעה, עכשוב.

אבל מול התנין-הנחש עומד המלך פרעה ולבו חזק.

לסיפור הזה בוחר המדרש (תנחומא לשמות ז' ד') להסמיך את ההלכה הידועה מהמשנה (ברכות ה' א'):

"כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר"

ילמדנו רבנו:

מי שעמד להתפלל ובא הנחש ונשכו, מהו שיפסיק?

כך שנו רבותינו:

העומד בתפילה, אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו.

אפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק…

בפשט, המדרש הופך את פרעה המקראי לדמות מופת למורא השמים הדרוש בתפילה במעין קל וחומר: אם פרעה עומד בפני התנין-הנחש ומחזק את לבו כנגד ה' אנחנו לא נעשה זאת "בעד" ה'?! אכן מיד לאחר מכן מביא המדרש סיפור מופת המדגים את ההלכה, ואף מבטיח שמסירות לתפילה מגוננת:

מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל.

בא ערוד (ככל הנראה יש לקרוא עָרְוׇד, שהוא סוג של זוחל. ובירושלמי הגירסה היא "חוורור" אולי כמו נחש חברבורות) ונשכו,

וברחו התלמידים.

אחר שעה באו ומצאו אותו ערוד מת מושלך על פי חורו.

אמרו: ווי לו לאדם שנשכו ערוד, ווי לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.

אלא שמיד מתחיל המדרש לערער על ההלכה כדרכו. המדרש שואל על המשנה הזו ובעצם גם על הנס המתואר בפרשה, שאלה שהיא דגם לאופן קריאת מדרשים וטקסטים בספרות חז"ל. זה האופן שבו הם קוראים וממילא זה האופן שבו עלינו לקרוא אותם:

ומה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות?

פשט המשנה הוא שלא משנה מה האיום העומד בפנינו אסור להפסיק באמצע תפילת שמונה עשרה. בין אם המדובר באיום אנושי ובין אם באיום טבעי. כדוגמה היא נתנה מלך ונחש. אבל המדרש כדרכו לא מוכן להתייחס לדוגמאות כאקראיות. הוא מבקש ללמוד משהו מכל מילה. מכל סמיכות.
אותה שאלה היא גם שאלה פרשנית על המקרא שהמדרש מבקש לפרש. מה הקשר בין התנין-הנחש לפרעה.

המדרש עונה שתי תשובות:

אמר רבי יהושע בן פזי… מה הנחש מלחש והורג, אף המלכות מלחשת והורגת את האדם…
דבר אחר… מה הנחש הולך מעוקם, אף המלכות מעקמת דרכים…

כל צבר השנאה של חז"ל למלכות במשפטים ספורים. מהאימפריה הפרעונית לאימפריה הרומית-ביזנטית (התקופה בה נוצר המדרש) – מלכות היא נחש. מלכות היא סכנה קיומית – היא הורגת. ומלכות היא סכנה מוסרית – היא מעוותת את הדרכים.

****

כשהמדרש הזה מובא כפרשנות למשנה הוא מציע ביקורת רדיקלית ביותר על ההלכה המשנאית. המלך שהורג בהלכה המשנאית הוא לא רק המלך שלא השתחוו לו לשלום, אלא גם ובעיקר מלך מלכי המלכים – האל בכבודו ובעצמו. לא רק שהוא הביא את הסכנות לפתחו של המתפלל, הוא שציווה עליו לא לזוז ולהסתכן במוות. במובן הזה ההשוואה בין הסכנה הטבעית בדמות הנחש לסכנה האנושית בדמות המלך רק מחדדת את הביקורת של המדרש כלפי ההלכה שהוא עצמו הביא. המדרש מדייק – כשם שהנחש העלול להרוג את המתפלל הוא "טבעי" ובוודאי מעשה ידי האל, כך גם המלך המאיים. העובדה שמדובר במוסד אנושי שאת כלליו עיצב האדם אינה מנתקת את אחריות האל, קיומית ומוסרית. כשאלהים מצווה לעמוד לפניו בתפילת הלחש, ככינויה של תפילת העמידה, הוא "מלחש והורג". כשאלהים מעדיף תפילה על חיים הוא "מעקם את הדרכים"

הפרשנות הזו למדרש אינה מתבקשת רק מסמיכות העניינים, אלא גם בשל התפתחות ההלכה עצמה. כבר בגמרא מסייגים את ההלכה הזו (בבלי, ברכות,ל"ב ב'- ל"ג א'):

אמר רב יוסף לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי עכו"ם פוסק…

אמר רב ששת: לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק.

במילים אחרות כשהסיכון הוא ממשי וקרוב לוודאי מפסיק מתפילתו.

לעומת זאת בירושלמי (ברכות ה' א') נשמר המתח בין ההלכה המשנאית לביקורת עליה. מחד מביא הירושלמי סידרת סיפורי מופת על גדולי ישראל שלא חששו לא ממלכים ולא מנחשים ולא פסקו מתפילתם (אחד מהם הוא הסיפור הנ"ל), ומנגד הוא מביא סידרה של סייגים הלכתיים (בדומה לבבלי ואף באופן נרחב יותר) המבטאת את העובדה שהכוונה אינה לסיכון חיים כפשוטו. בתקופת הראשונים כבר יהיה ברור וחד משמעי שפיקוח נפש דוחה את תפילת העמידה.

אם כך המדרש הוא אבן דרך בהיפוך ההלכה המשנאית. מבחינת המשנה המופת הוא מסירות נפש לתפילה. מבחינת הראשונים מסירות נפש כזו תהיה איסור הלכתי פשוט. ובתווך המדרש, שלהלכה מביא את המשנה, תומך אותה בסיפור מופת, ומיד לאחר מכן במדרש פרשני חותר תחתיה בבוטות קיצונית כלפי שמיא. לולא מדרש מפורש מי היה מעז להשוות את האל לפרעה? מי היה מעז להגיד כנגדו שהוא הורג ומעקם את הדרכים? אבל רק מי שמעז להעביר כזו ביקורת יוכל לתקן את ההלכה המשנאית (ובכלל כל קביעה, של כל מערכת משפט) ולהבטיח תורת חיים. כאז כן עתה.

שבת של שלום תפילה מסורה ותיקוני הלכה.