פרשת שופטים מצווה (דברים ט"ז, י"ח-כ"א):

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק…  לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיך אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ.

על הפסוקים הללו דורשת הגמרא (סנהדרין ז' ב'):

אמר ריש לקיש: כל המעמיד דיין (על הציבור) שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל שנאמר "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" וסמיך ליה (=וסמוך לו) "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ".

המדרש תמוה. מה הקשר בין שופט שאינו הגון לעבודה זרה? גם מבחינה פרשנית המדרש חלש מאוד. ראשית התורה לא מצווה על מינוי דיינים הגונים בסמוך לאיסור על נטיעת אשרה. היא מזהירה את הדיינים לא לקחת שוחד ולרדוף צדק אבל לא אומרת דבר על אופי המינוי.  אם ריש לקיש באמת רוצה לדרוש את סמיכות הפסוקים כשלעצמם הוא היה צריך להגיד: כל מי שנוטל שוחד או שאינו רודף צדק כאילו נטע אשירה. שנית, המצווה בעניין השופטים מופיעה בתוך רשימת מצוות שכל אחת מהן מהווה פיסקה לעצמה. המצווה שאחריה היא איסור נטיעת אשירה אבל המצווה שלפניה היא מצוות חג הסוכות בדגש על מצוות העלייה לרגל 3 פעמים בשנה. מדוע לקשור את שופטים דווקא לפסקה שאחרי ולא לזו שלפני?

האמת היא שמדובר בדרשה מבריקה בעיני. אני מבקשת להציע שריש לקיש דורש את המילה המיותרת "לְךָ" במילים: שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ . ההגינות שריש לקיש מתייחס אליה, היא תפיסה שמתמקדת בנמענים של מערכת המשפט. השופטים והשוטרים צריכים לפעול בשבילנו כולנו, וטובתנו היא המבחן להגינותם. לכן מחבר ריש לקיש בין מצוות מינוי שופטים לנטיעת אשרה. נטיעת אשירה היא סוג מסויים של עבודה זרה והפסוק בפרק שלנו עוסק גם בנסיבות ייחודיות של נטיעת האשירה. זו אשירה שלא ניטעה סתם כך על כל גבעה גבוהה. זו אשירה שניטעה אצל מזבח לה'.  זהו האיסור בפסוק.

מזבחות לה' הם המובן מאליו בספר דברים. הנחת היסוד של הספר היא שכל חברה זקוקה למערכת דתית-פולחנית. זהו צורך קיומי חיוני. למרות זאת נטיעת האשירה היא עיוות. ייעודם של עצים הוא למאכל, לנוי, לצל, לבניין. לתפיסת התורה, האדם שנטע אשירה השתמש בעץ בניגוד לייעודו. הוא ייעד את העץ לה' במקום לשימוש האנושי. בכך הוא חילל את המזבח והעץ גם יחד ועיוות את המערכת הפולחנית. עיוות שהפך אותה לעבודה זרה. זו ההקבלה שעושה ריש לקיש בין המצוות. מערכת משפט היא המובן מאליו של כל חברה. צורך קיומי חיוני. השופט שאינו מקיים את ייעודו לשפוט "לך" דהיינו לנו, בעבורנו, והופך את מטרת המשפט להנחלת אידיאולוגיה מסוימת ואפילו היא קדש לה' דומה לעץ שהפך אשירה. עץ שהפך את ייעודו החיוני לבני אדם לגורם המעוות את כל המערכת.

****

התבוננות ברשימת המצוות בפרק ט"ז תגלה שהמדרש חושף את פשט התורה. התורה מבחינה הבחן היטב בין מצוות לה' ובין מצוות המיועדות לנו. כך היא מצווה בפרק (שם, פס' א'):

שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה….

פסח הוא לה' ולא לנו. וההתמקדות היא בקרבן פסח. משום שאלהים הוציא אותנו ממצרים ולכן אנחנו חייבים לו קורבן.

באופן חלקי כך גם מצוות חג השבועות – מצד אחד (שם, פס' י'):

וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ, מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן  כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.

הנדבות שאנו מעלים כמס בחג השבועות (ביכורים בעיקר) הם לה'. וגם כאן הדבר מנומק: כי האל בירך אותנו (בכך שיש לנו יבול ופירות.) מצד שני שמחת החג מיועדת לנו:  (שם פס' י"א):

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי…

לעומת זאת חג הסוכות בתפיסה הנדונה בפרק הוא רק עבורנו (שם, פס' י"ג):

חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ  שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ,וּמִיִּקְבֶךָ, וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ…

(להרחבה על חג הסוכות כחג הממוקד באנושי על פני האלהי או האמוני ראו במאמר ברכה קללה ואיסוף)

וכך גם ספירת העומר (שם פס' ט'):

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר לָךְ…

אם כך המצווה למנות שופטים והאיסור לנטוע אשירה ייחודם בכך שהם מיועדים לנו כאמור:

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ… לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה…

זו אינה שגרת דיבור. הם חלק ממערך מצוות שמבחין בין מצוות שמיועדות לבני האדם והאדם הוא תכלית המצווה לבין מצוות המיועדות לאל והאל הוא תכלית המצווה. בולט בפרק שככלל האדם הוא תכלית המצווה ובכל מקום שהאל הוא תכלית המצווה מופיעה לכך הנמקה.

(להרחבה על דתיות הממוקדת באל ודתיות הממוקדת באדם ראו במאמר אלהים שמתקיים עלינו.)

כשבוחנים את דרשת ריש לקיש רק ביחס לפסוק העוסק במינוי שופטים אפשר לחשוב ששופט שפועל עבורנו הוא פשוט שופט שאינו לוקח שוחד וכיוצ"ב והוא השופט ההגון. כשבוחנים את מכלול הפרשה מתברר שהשופט ההגון הוא שופט שמבין שהמשפט אינו מיועד לה' ולא בא להנחיל את תורת ה' או כל אידיאולוגיה מקודשת אחרת. מתגלה שציוויה המפורש של התורה הוא שתכלית המשפט הם בני האדם. אנחנו.

שבת של שלום צדק ואנושיות.