ניתן לראות בשירת האזינו סיכום אמוני – היסטורי של התורה (אחריה יברך משה את ישראל וזה יהיה מבט לאומי על השבטים ותפקידיהם). אבל השירה של משה היא קשה. רובה מתאר בגידה של ישראל בה' ובגידה של ה' בישראל. לא פלא שהמדרשים מבקשים "סיכומים" משל עצמם. כך למשל המדרש בספרי שמבקש לתת מבט מבני על התורה על הפסוק (דברים ל"ב ב'):
יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי.
אומר המדרש (ספרי דברים האזינו, ש"ו):
"יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" – אין לקחי אלא דברי תורה, שנאמר (משלי ד' ב'): "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ".
ואומר (משלי ח' י'): "קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף" – ואין מוסר אלא דברי תורה, שנאמר (משלי א' ח'): "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ"…
ואומר (הושע י"ד ג'): "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ" – ואין דברים אלא תורה, שנאמר (דברים ה' י"ט): "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם".
המדרש טוען שהתורה היא שלושה דברים. לקח עורף, מוסר ודברים. המילה "יערוף" היא קשה, ואכן בהמשך אותה פיסקה מסביר מדרש אחר:
ואין עריפה אלא לשון הריגה, שנאמר (דברים כ"א ד'): "וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל".
התורה היא דין. הן בצד המטאפיסי שלה כתורת גמול המלאה בשכר ועונש, והן בצד האנושי שלה – היא מערכת משפט עם עונשים כספיים, עם מלקות ואפילו עונשי מוות. היא אכן עורפת. חברה אינה יכולה להתקיים ללא מערכת משפט. דת ישראל, מאז ומעולם היתה דת משפטית באופן יוצא דופן. ככל הנראה המהפכה הגדולה ביותר של התורה היא המהפכה המשפטית. הרעיון שהחוק חל בכל המצבים, שהכל שפיט, שיש דיני מלחמה, שיש דינים החלים על אדם בתוך ביתו – שהוא אינו יכול לטפל בעבדו, בבנו הסורר או באשתו הנואפת לבד, שגאולת דם נתונה לפיקוח משפטי. כל הדברים הללו הם חידוש שקשה להמעיט בעוצמת הרדיקליות שלו.
אבל שיעור ראשון בפילוסופיה של המשפט הוא שמשפט אינו זהה עם צדק. לכן הדרשן מבקש פן נוסף בתורה – מוסר או אתיקה. התורה היא הגישה המוסרית של עם ישראל.
הפן השלישי הוא הקשה ביותר להבנה לאדם בן ימינו והוא שהתורה היא "דברים". בעברית שלנו זה כמו להגיד שהתורה היא "משהו". אבל זה נכון גם לגבי ספסל…. לעומת זאת בתקופה ההלניסטית בה נכתב המדרש הזה "דברים" היא המילה העברית ל"לוגוס" היווני. מושג מפתח בפילוסופיה ההלניסטית שהשפיע השפעה מכרעת גם על הדתות שהתפתחו על רקע ההלניזם. לוגוס מתאר את התבונה, את מהות הדברים ואת הדיבור – השיח. כיוון שבפילוסופיה היוונית אין ממש הבחנה בין ההכרה לדברים שמכירים, או בין המחשבה לשיח אודותיה הרי שבמושגים שלנו דברים פירושו הפילוסופיה של ההכרה (ובכללה הפילוסופיה של השפה).
"השילוש הקדוש" שמציע המדרש הוא: מערכת משפט ואכיפה, אתיקה ותורת הכרה.
ראוי לשים לב שהמדרש (באפיון הלניסטי למדי) נותן לתורת ההכרה את הבכורה. היא זו שמזוהה עם התורה עצמה. "אין דברים אלא תורה" לעומת זאת הלקח והמוסר מזוהים עם "דברי תורה" חלק מהתורה. אבל המדרש הזה הוא בראש ובראשונה הזמנה להשלים בעצמנו את המשפט "ואין _______ אלא תורה" בימים הללו שבין יום הכיפורים לשמחת תורה, כשאנו מתפללים "חיים שתהא בנו אהבת תורה" למה אנחנו מתכוונים. מהי התורה בשבילנו?
