קריאת התורה לראש השנה אינה קריאה פשוטה. ביום הראשון אנו קוראים על גירוש ישמעאל וביום השני על עקידת יצחק. בפשט התפילות נראה שאנו שלמים עם המעשים הללו. אנו רואים את גירוש ישמעאל כבניין אב לתהליך הבחירה בישראל, ובעיקר חוזרות תפילות החג ומציינות את מסירות הנפש שבעקידת יצחק. שני הנושאים יחד מבוטאים היטב בחתימת פסוקי "הזכרונות" הם פסוקי חידוש הברית שבינינו לבין האל:

ועקידת יצחק לזרעו (של יעקב) ברחמים תזכור, ברוך אתה ה' זוכר הברית.

משמע האבחנה בין זרע יעקב לבין שאר זרע אברהם ויצחק ובעיקר עקידת יצחק הם "ספינת הדגל" של חידוש הברית.
אלא שכרגיל ההפטרה הופכת את כל משמעותה של קריאת התורה. המשנה (מגילה ג ה) מורה שקוראים בתורה:

בראש השנה, (במדבר כ"ט א') "בַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ".

דהיינו המנהג הקדום בראש השנה היה לקרוא את פרשת הקורבנות שמקריבים בחג מפרשת פנחס, (הטקסט שהיום אנו קוראים במפטיר) ואין שום רמז לקריאה על יחסי אברהם ובניו. הגמרא מכירה את המנהג הקדום ומוסיפה לו את ההפטרה (מגילה ל"א א'):

בראש השנה "בַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" ומפטירין (ירמיהו ל"א, כ') "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם".

דהיינו, בין המשנה לגמרא נוספה ההפטרה שהיום קוראים ביום השני. ואז מוסיפה הגמרא שיש מחלוקת בדבר מנהג הקריאה:

ויש אומרים (בראשית כ"א א') "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה" ומפטירין (שמואל א' ב') בחנה. והאידנא דאיכא תרי יומי, יומא קמא (ובזמן הזה כשיש שני ימים, ביום הראשון) כ"יש אומרים" למחר (ביום השני, קוראים) (בראשית כ"ב א') "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" ומפטירין " הֲבֵן יַקִּיר".

מספרת הגמרא שכשהתקבע המנהג שראש השנה הוא שני ימים ולא אחד, החלו לקרוא ביום הראשון לפי המנהג המאוחר יותר של ה"יש אומרים" והתווסף גם טקסט נוסף והוא פרשת העקידה. משמע שקריאת פרשת העקידה מאוחרת לקביעת ההפטרה ולכתחילה נהגו בהפטרה של היום השני. אם כך יש להבין את היחס בין ההפטרה לקריאות, ומדוע נדחקה קריאת הקורבנות לטובת יחסי אברהם ובניו.

ההפטרה המסתיימת בפסוק "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם" לקוחה מירמיהו פרק ל"א. ירמיהו חי לאחר חורבן ישראל (שומרון) והנבואה היא נבואת נחמה לישראל, בה הקב"ה מבטיח שהוא עדיין אוהב את ישראל, הוא יינחם על כך שגירש את ישראל מארצו ומתוארת באריכות רבה השמחה בה יחזיר האל את העם אל הארץ. בלב ההפטרה עומד בכיה של רחל אמנו על נכדיה, בני שבט אפרים, עיקר מניינו ובניינו של ישראל (ירמיהו ל"א י"ד-ט"ז):

כֹּה אָמַר ה': קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ. מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

עניינה של ההפטרה הוא הבטחת נחמה בה האל מתחרט על גירוש בניו. זוהי נבואה פיוטית שבמקורה ביטאה את האמונה בניצחונה של מידת הרחמים ובגאולתו של עם ישראל ביום הדין. אולם אם ההפטרה הזו קדמה להחלטה לקרוא על גירוש ישמעאל הרי הגירוש של ישמעאל איננו מופת לבחירת ישראל אלא המקבילה להגליית ישראל. ניתן להבין זאת כחטא הקדמון שהביא את עונש הגלות בבחינת מידה כנגד מידה, וניתן להבין את הקריאה כתביעה לתשובה. כמו שהאל צריך לתקן את העובדה שהוא הגלה את ישראל כך אנחנו צריכים לתקן את חטאי אבותינו בגירוש ישמעאל. מול אברהם המדגים הורות שמגרשת את הבן, מעמידה ההפטרה כתמונת מראה רחל האם שמאנה להתנחם על גירוש בניה.

הגמרא מספרת שמי שביקש לקרוא על גירוש ישמעאל לא רצה את ההפטרה שבה האל המגלה והמעניש מקביל לאברהם המגרש את ישמעאל, אלא הציע את תפילת חנה כהפטרה המתאימה לראש השנה. קשה להבין מדוע דווקא קטע זה. המדרש התלמודי מספר (ראש השנה י"א א'):

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה.

הקריאה על גירוש ישמעאל פותחת (בראשית כ"א א'):

וה' פָּקַד אֶת שָׂרָה.

ההפטרה הקדומה מזכירה את אמהותה של רחל ועם הוספת ההפטרה על חנה אנחנו משלימים את כל העקרות שנפקדו בראש השנה. כך הופכת מכלול הקריאה לסיפור של הפיכת הדין לטובה, כשעיקרו של המהפך הוא ההורות. אלא שלא ברור האם המדרש היווה את הבסיס לקריאה או שהקריאות היוו את הבסיס למדרש.   יתר על כן, אם משולש האימהות שנפקדו היווה החוט המקשר בבחירת הקריאות וההפטרות מדוע היה צריך להוסיף את עקידת יצחק?

לפי הצעת הקריאה שלי, הרי שהקריאה בגירוש ישמעאל היוותה תמונת מראה להפטרה המקורית. בה במידה, הבחירה בעקידת יצחק, שהיא השלב האחרון בבחירת הקריאות לחג לפי תיאורה של הגמרא, היא תמונת מראה להפטרה המתגבשת בתחילת התקופה האמוראית של סיפור חנה ושמואל. גם חנה וגם אברהם אבינו מקדישים את בניהם לה'. אבל חנה מתפללת למתן חיים לילד שחייו יהיו קדש לה' ואילו אברהם מתכוון להרוג ילד חי כך שמותו יהיה קדש לה'. הסיפורים מציגים הבחנה שאין חותכת ממנה בין חיי קדושה לקידוש המוות. קידוש שבסיפור עצמו נדחה בידי האל.

מה שנראה במבט ראשון, כשמתבוננים רק בקריאות התורה, כהצגת אברהם אבינו כדמות מופת, מתגלה לאור ההפטרות באור אמביוולנטי ביותר. אברהם הופך לתשליל של דמותן המופתית של חנה ורחל אמנו. ואילו דמויות המופת הן האימהות שהתפללו לבנים ונלחמו על חיי בניהן.

****

ראש השנה הקדום הוא "יום זכרון" – יום חידוש הברית בין האל לישראל. הקריאה וההפטרה המקורית, העוסקות בקורבנות היום ובהבטחת גאולה אכן תואמת את חידוש הברית. אלא שהחל ממדרשי התקופה התנאית, מתחיל לעבור מרכז הכובד של ראש השנה להיות יום הדין. המשנה קובעת (ראש השנה א' ב'):

בארבעה פרקים העולם נדון:
בפסח על התבואה,
בעצרת על פירות האילן,
בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים לג, טו) "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם".
ובחג נידונין על המים.

למשנה מובן מאליו שאלהים גוזר על המים התבואה והפירות. אולם הרעיון שישנו דין אישי לכל אדם ואדם הוא רעיון מהפכני. אמנם המקרא מכיר גם בגמול אישי על מעשים טובים או רעים במיוחד. אבל ככלל במקרא נידונים עמים וארצות. הרוב המוחלט של הבטחות הגמול במקרא: פוריות האדם והאדמה או להיפך, גשמים או בצורת, מלחמה או שלום, וכל כיוצא בזה מובטחות לעם בכללותו. עצם ההזדקקות לאסמכתא מקראית לכך שישנו יום דין לבני האדם כפרטים מלמדת על החידוש הרדיקלי שבדבר. אלא שבתקופה התנאית החידוש הזה הוא בגדר מדרש ואינו נכנס למחזור התפילה. בשלב הזה המיוחד בתפילות ראש השנה הוא תקיעת השופר ופסוקי המלכויות הזיכרונות והשופרות שמתאימים בעיקרם לחידוש ברית. יקח עוד מאות שנים עד שהמחזור יעסוק ביום הדין וזה יקרה בעיקרו באמצעות הפיוטים שהוכנסו לתפילה בסיומה של התקופה האמוראית. (למשל "לאל עורך דין" או "ונתנה תוקף" פיוטים שככל הנראה קדומים לזמנו של הפיטן אלעזר הקליר בן המאה ה6-7).

אם נכונה הצעתי לפיה הקריאות בתורה מסיפורי אברהם משמשות בבואה להפטרות הקודמות להן (בהדרגה), הרי הקריאות עצמן הן שלב חשוב בהתגבשות ראש השנה כיום הדין. בפשטן הן חוזרות לאירועים מכוננים המייצגים את הברית בין ה' לישראל, אירועים המתאימים לאזכור ביום חידוש הברית. אולם אל מול ההפטרות הן מהוות ביקורת על אביה הראשון של האומה ומבהירות דווקא את מצבה הקשה של האומה השרויה בגלות ואת הדין שנגזר עליה. אכן, בתקופה האמוראית וביתר שאת אצל הפייטנים אנו מוצאים אמביוולנטיות כלפי מעשיו של אברהם.

במשנה (אבות ה' ג) נמצא:

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום.

המפרשים (למשל הרמב"ם והברטנורא) יבהירו שגירוש ישמעאל ועקידת יצחק הם שני הניסיונות האחרונים וממילא הגדולים ביותר בסדרה – פסגת חיבתו של אברהם אבינו, ללא כל ביקורת. לעומת זאת התלמוד ילמד אותנו בביקורת קטלנית על אברהם אבינו (תענית ד' א'):

(ירמיהו י"ט, ה') "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי"
"אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי" – זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר (מלכים ב' ג', כ"ז) "וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה".
"וְלֹא דִבַּרְתִּי" – זה יפתח
"וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" – זה יצחק בן אברהם.

כך גם ישורר רבי אלעזר הקליר (כשהוא יבהיר בפיוט לשבועות מדוע לא ניתנה התורה בידי אברהם אבינו):

עֶלֶם אֲשֶׁר חֲנַנְתּוֹ בִּכְלוֹת כֹּחוֹ
עֲקָדוֹ עַל עֲצֵי מִזְבְּחוֹ…
עִנְיָן כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים בְּשָׁכְחוֹ
עֲטִיפַת תְּחִנָּה הָיָה לוֹ לַעֲרֹךְ בְּשִׂיחוֹ.

ובדומה לו במאה השביעית משורר הפייטן רבי יוחנן הכהן:

אֲבָל עַל יְחִדּוֹ לֹא קָנָה רַחֲמִים
וְשָׁלַח יָד כְּאַכְזָר לִשְׁפֹּךְ דָּמִים…
אֲבָל הָיָה לוֹ לְהִתְחַנֵּן וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים,
וְלַחְשֹׁךְ יְחִדּוֹ מֵאֵשׁ פֶּחָמִים.

(ראו מאמרה של שולמית אליצור: "החטא אברהם אבינו בעקדו את יצחק". זמין באתר אקדמיה).

במילים אחרות, באותה תקופה בה קדמונינו מתחילים לבקר את אברהם אבינו, נבחרות הקריאות בתורה אודות אברהם אבינו שבמבט אחד משקפות מופת של בחירת ישראל ומסירות נפש לאל ובמבט נוסף מנוגדות להפטרה כדי לבקר את אבותינו ולתבוע תשובה ותיקון.

****

בעיני, הדבר החשוב ביותר שעולה מהקריאות לראש השנה הוא מקומה וחשיבותה של ההורות המיטיבה ולעומתה חלילה ההורות שאינה מיטיבה. התורה מצווה על חובות הילדים להוריהם. לכאורה, בתחום המצוות היא לא עוסקת בחובות ההורים לילדיהם, אבל באמצעות סיפוריה היא מדגישה לנו שגורל האנושות בכלל ועם ישראל בפרט תלוי דווקא בקיום חובות ההורים לילדיהם. אבות שמגרשים ומקריבים יוצרים היסטוריה שלמה של גירוש וקורבנות. אימהות שמבקשות חיים ובוכות על גורל ילדיהן, מזמינות חיי נבואה והבטחת גאולה (כמובן שכך גם אבות מיטיבים ואימהות מקריבות, רק שבסיפורים שבפנינו ההנגדה היא בין אברהם לרחל וחנה). לדעת מחזור התפילה שלנו, ביום הדין, אנו נותנים את הדין בראש ובראשונה על ההורות שלנו.

מי יתן ובשנה הקרובה נדע להגן על ילדינו, ולפרוש עליהם סוכת שלום, יותר ממה שנשלח אותם להגן עלינו במערכי מלחמה.

בתפילה לשנה טובה של המתקת דינים.