פרשת וירא נפתחת בהתגלות ה' אל אברהם (בראשית י"ח א' – ג'):

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא… וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו… וַיָּרָץ לִקְרָאתָם…  וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.

התוספות (על  בבלי, בבא מציעא פ"ו ב', שם הגמרא עוסקת בפרשנות הסיפור הזה) דורשים שאברהם לא פנה אל המלאכים אלא אל אלהים ואמר לו, באמצע ההתגלות: חכה בסבלנות, אל תלך. יש לי אורחים ואני עכשיו פונה לטפל בהם. ובלשון התוספות:

משמע שלפי שרצה אברהם לילך לקראת אורחים ולהכניסם אמר להקב"ה להמתין עד שיכניס אותן דדרשינן מיניה (שדורשים ממנו, דהיינו שאנחנו לומדים מאברהם עד היום) גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני השכינה.

הקצה השני של היחס לעמידה בפני האל מצוי בתורת החסידות החז"לית (משנה ברכות ה' א'):

אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו; ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק.

המשנה עוסקת באדם שעסוק בשיאו של המפגש עם האל שמציעה היהדות – תפילת העמידה. לפי המשנה כשאדם עסוק במפגש עם האל עליו לדחוק לגמרי את כל היחסים הבינאישיים. ואפילו את בסיס המוסר האנושי – השמירה על החיים.

בתווך אני מבקשת להציע באופן סימלי ומעשי את פסיקת השולחן ערוך ליחס בין העמידה מול האל שקיימת בתפילה לבין ההתייחסות לסביבה האנושית. השולחן ערוך פוסק שבין פרקי התהילים בפסוקי דזימרא ובין הברכות בקריאת שמע אפשר לשאול בשלומם של אנשים "מפני הכבוד" ולהשיב שלום לכל אדם (שו"ע או"ח נ"א ה'). באמצע(!) הברכות והפסוקים של קריאת שמע אומרים שלום ואפילו מה נשמע מתוך מורא (כלפי הורים רבנים ועוד) ועונים שלום משום "כבוד" (שם ס"ו א') ובתוך תפילת העמידה אין אומרים שלום ואין עונים לאף אחד אלא במקרה של סכנת נפשות (שם ק"ד א').

באופן מוזר, על אף שהשולחן ערוך נתפס כמחייב הלכתית  את כלל ישראל, מעולם לא הייתי בבית כנסת בו נוהגים לפי הלכה זו. בבתי כנסת רבים מדי מבטלים את הכנסת האורחים והנימוס האנושי ולא מברכים ולא עונים לאיש מתחילת פסוקי דזימרא ועד סוף תפילת העמידה. המפגש עם האל השתלט כליל על השיח האנושי ברוח משנת החסידים. במקומות אחרים נוהגים דווקא לפי רוחו של אברהם אבינו ומבקשים מאלהים לחכות רגע כמעט באמצע כל תפילה. לעיתים אפילו שליחי הציבור עושים זאת. בכך נדחקת התפילה, (היא המפגש עם האל) המהווה את בסיס התוכן של ההתכנסות הקהילתית לקרן זווית. קהילות מתכנסות סביב בסיס תוכן משותף. כשזה נדחק לקרן זווית קיומה של הקהילה מוטל בסכנה.

המדרשים והשלחן ערוך כאחד מזמינים אותנו לחשוב על האיזון אצלנו בקהילה.

שבת של שלום וקהילתיות.