התורה אוסרת עלינו לשרוט את עצמנו (ויקרא י"א כ"ח):

וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה'.

הימים האלה, שהם בין השואה ליום הזכרון הם ימי "השרט לנפש" הקיבוציים שלנו. כל שריטות הנפש והטראומות, סוגי המתים, סוגי האבל, וסוגי האלימות – מושרים מוסרטים נכתבים ומדוברים. בימים הללו ראוי לזכור את מצוות התורה על הגבלת האבל. בהקשר הזה אני מבקשת להביא שני פירושי "אזהרה" כנגד אבל קיצוני.

הראשון הוא "העמק דבר" של הנצי"ב מוולוז'ין (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, מזרח אירופה, המאה ה-19) על הפסוק:

מנהג האומות העולם לעשות הוספת צער למת שריטות על הבשר של אדם חי. וגם לעשות זכרון על ידי כתבת קעקע שם המת. ומי שלא רצה לעשות על בשרו היה שוכר אדם אחר עני לעשות על בשרו ומשלם לו כמו שעוד היום המנהג שם לשכור מקוננות ומתופפות על הלב…

הנצי"ב עומד על כך שהאבל הקיצוני עומד בניגוד ליצר החיים. הפגיעה העצמית עומדת בניגוד לאינסטינקט לשמור על שלמות הגוף. הפיצול מושלך על העני. כשהתרבות מעצימה את האבל הקונפליקט של המתאבל מייצר אטימות כלפי האחר ובדרך הטבע נפגע בשרו של החלש.

פירוש אחר הוא פירושה של הפסיכואנליטיקאית יולנדה גמפל מתוך ראיון איתה (הארץ 8.4.10):

"ההורים שחיים דרכי: ילדי המלחמות" הוא סיפור של עדות… הייתי רוצה להסב את תשומת הלב להשלכותיה של האלימות השלטונית על הניצולים עצמם, אבל גם על צאצאיהם ועל הדורות הבאים", היא אומרת. ספרה… מתעד את ניסיונה בעבודה קלינית עם ניצולי שואה שהיו ילדים בזמן המלחמה, ובוחן את הטראומה המועברת שרק מתעצמת עם השנים.

בספר את מדמה את השפעת השואה על ניצולים ל"נשורת רדיואקטיבית", מדוע?

"הדימוי נועד לייצג את חדירתם של יסודות אלימים והרסניים לתוך הקיום האנושי, בזמן שהאדם עומד מולם חסר הגנה. קרינה רדיואקטיבית גורמת לנפגעים ממנה נזק גופני מיד עם היווצרה, או זמן קצר לאחר מכן. באותו אופן, פוגעת אלימות השלטון בנפשו של האדם. אבל נוסף לכך 'עקבות רדיואקטיביים' נותרים רדומים ומתפרצים כמחלות נפשיות או גופניות, גם כעבור שנים רבות".

גמפל עומדת על כך שהשרט שהנפש אינה יכולה להכיל מונחל לילדים בניסיון לפתור את הקונפליקט הלא מעובד, ובמשך דורות הוא מייצר מחלות פיזיות ונפשיות ומעגלי אלימות. את אחד הפרקים בספר היא אפילו מקדישה לעימות הישראלי עם הפלסטינים ולהשלכות של טראומת השואה עליו. (כפי שזה משתקף בטיפול, לא בניתוח פוליטי). כך מתחברים יום השואה ויום הזיכרון לשרט אחד שהופך חתך עמוק ומדמם.

לעיתים אני מהרהרת (ומערערת) על החובה לזכור. במיוחד ביום השואה על עיצובו בתרבות הישראלית. בכל מקרה מול החובה הזו עומדת התורה על האזהרה הנצחית "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם". שריטות הנפש עצמן מנחילות אטימות ואלימות ופגיעה מתמשכת.

שבת של שלום וריפוי.