פרעה מלך מצרים מצווה להרוג את כל התינוקות העבריים. בתו עצמו ובשרו, מוקפת שפחות, רואה תיבה שטה במים. אולי היא שומעת כבר אז את התינוק בוכה בתוכה?
מה גורם לה להפר את מצוות אביה, ללכת כנגד משפחתה, כנגד עמה, אולי אפילו לסכן את נפשה, כדי להציל את הילד? מה גורם לאדם לעשות מעשה מוסרי בניגוד לעמדת סביבתו? בשאלה הזו נחלקים דרשני הגמרא. הם מצטטים את הפסוק המתאר את מעשה ההצלה של בת פרעה (שמות ב' ה'):
וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.
ומפרשים אותו (סוטה, י"ב ב'):
רבי יהודה ורבי נחמיה: [א]חד אמר – ידה. ו[א]חד אמר שפחתה.
רבי יהודה אומר שהיא שלחה את ידה, והגמרא מוסיפה שידה היתה קצרה מדי והיא "השתרבבה" באורח ניסי. לעומת זאת רבי נחמיה אומר שהיא שלחה את שפחתה. רבי יהודה מאמין שאדם יוצא נגד הזרם החברתי מתוקף הצו האלהי. אלהים כקול פנימי וחיצוני גם יחד. זהו הקול הגורם לו להושיט את ידו גם כשבאופן ראציונלי ידו קצרה מדי. זהו הקול היוצר את הנס שמאריך את ידו.
רבי נחמיה מאמין שאדם יוצא נגד הזרם החברתי באמצעות אנושיותו. לכל היותר בזכות אחריותו לסובבים אותו. שום דבר לא דוחף את בת פרעה להושיט את ידה. היא פשוט מורה לשפחתה לעשות כך כי היא יודעת שזה המעשה הטוב, וכך בת פרעה עושה דברים – בזכות אנושיותה.
מפלוטינוס דרך קאנט ועד השל האמינו הוגים רבים, ממש כמו רבי יהודה, כי ללא אמונה באלהים אין שום סיכוי למוסר האנושי. אבל הוגים רבים אחרים, מסוקרטס דרך הרמח"ל ועד קאמי האמינו, ממש כמו רבי נחמיה, שרק האדם, בהכרעתו שלא ניתנת לשום הסבר – ראציונלי או דתי, יכול ליצור את המוסר האנושי.
בין אם אנו מנאמני רבי יהודה ובין אם מנאמני רבי נחמיה, העולם קורא לנו לשים לב כשנקרית בדרכנו תיבה המזמינה ציווי מוסרי. ואולי בימים אלו, כשהימים מלאי תיבות, ובתוכן פליטים רבים, עלינו להעלות על נס מיוחד את הכרעתה המוסרית של בת פרעה – ההכרעה שאפשרה את תורת משה, ההכרעה שיצרה בכך את עם ישראל.
