ה-25 לנובמבר הוא היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. באותה תקופה בשנה שבה אנחנו קוראים בפרשת השבוע את סיפור דינה. אנחנו קוראים איך שכם לקח אותה (בראשית ל"ד ב') "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ". לנו ברור שמדובר באונס, אבל לא כך לפרשנים המסורתיים. רש"י (כמו המדרש בבראשית רבה כמו פרשנים רבים נוספים) סבור ש"ויענה" משמעו "שלא כדרכה". ובשפתנו – מין אנאלי. אין כאן רמז לשאלת הרצון אלא לסוג האקט המיני. הראב"ע כמו הרד"ק ואחרים מסבירים ש"ויענה" משמעו שהיא היתה בתולה. כי קיום יחסי מין בפעם הראשונה כידוע מלווה בכאב. היחיד שמעלה על דעתו שהיה אונס הוא הרמב"ן. אלא שגם לדעתו זה לא מרכז הסיפור אלא:
ויגיד הכתוב, כי היתה אנוסה ולא נתרצית לנשיא הארץ, לספר בשבחה.
הרמב"ן מבהיר לנו שמשום כבודה של דינה הסבירה לנו התורה שהיא לא היתה מעוניינת במין לא ראוי. קשה לקרוא אבל מבחינת הרמב"ן אם רצית סתם סטוץ זה נוראי. עדיף להניח שנאנסת.
גם בפשט הסיפור המקראי קשה להבין אם היה אונס. אנחנו יודעים ששכם התאהב בדינה. אבל מה היא הרגישה? אנחנו יודעים שדינה נותרה אצל שכם עד ששמעון ולוי החזירו אותה הביתה בכח החרב. האם שכם כלא אותה? או שאולי דווקא ניסה להגן עליה מ"רצח על כבוד המשפחה"? מה קרה לדינה לאחר מכן? אנחנו לא יודעים. הסיבה שאנחנו לא יודעים היא שהתורה לא יודעת לספר לנו סיפור על אונס אשה. משום שאונס במובנו המודרני לא היה קיים. התורה כמו חז"ל בוודאי ידעו שישנם מצבים שאשה מעוניינת במין ומצבים שאינה מעוניינת בהם. אבל הרעיון שיש לכך משמעות ספרותית או משפטית פשוט לא עלה על הדעת. אלא במובן עליו מדבר הרמב"ן, לצורך השאלה אם היתה "אשמה" ביחסי המין. הרעיון שיש לאשה אוטונומיה מינית הוא אולי בן 200 שנה. הרעיון שיש לאשה אוטונומיה על גופה ביחס לבן זוגה נכנס למשפט הפלילי המודרני במחצית השניה של המאה ה-20. (זו המשמעות הקונקרטית מאוד של המושג "בעל"). התורה, וההלכה בעקבותיה, ככלל, אינה מבחינה בין אדם ששכב עם אשתו הנידה ברצון שניהם לאב שאנס את בתו. היא אינה יודעת להבחין בין פדופיליה למין בין אנשים בגירים. מבחינתה האסור והמותר אינם מבוססים על רצון הצדדים אלא על הסדרה משפטית ראויה. על ייחוד האשה לגבר מסויים באופן ברור. על טהרה.
אין איסור בהלכה על אונס. גם לא על פדופיליה. לא בגלל שההלכה מעודדת רשע. אלא בגלל שהיא נוצרה בעולם שהמושגים הללו במובנם היום לא היו קיימים. איני מכירה מישהו מנאמני ההלכה שמזדהה עם המוסר המיני של ההלכה. לכן אנו נוטים להכחיש שזו עמדת ההלכה.
אבל העמדת המוסר המיני על רצון הצדדים לא היתה קיימת בעולם במשך אלפי שנים. כשאנחנו קוראים את סיפורה של דינה כסיפור על אונס, כשאנחנו מתמודדים עם אלימות מינית, אנחנו מנסים לשנות תרבות של אלפי שנים. לא רק את התרבות היהודית אנחנו מנסים לשנות, אלא את כל התרבויות שאנחנו מכירים וחיים בתוכן. אנו מופתעים משכיחותה של האלימות המינית. אנחנו מסרבים להאמין שהיא כל כך נפוצה, משום שאנו מכחישים כי היא טבועה בתרבות שלנו במשך אלפי שנים. בתרבות שכולנו יציריה. אנו מכחישים את העובדה שחברה ותרבות אינן משתנות בן רגע, אינן יכולות להכחיש קולות עומק ששולטים בהן במשך אלפי שנים.
אילמותה של דינה מחייבת אותנו לצעוק בקול גדול – לצעוק שאנו מבקשים לקרוא מחדש את סיפור דינה, שאנו רוצים לתת לה קול, שחשוב לנו לצעוק שנערה שיוצאת לראות בבנות הארץ (=להכיר חברות) אינה יצאנית. חשוב לנו לצעוק שכשרש"י והמדרש מציגים כך את דינה הם עושים לה עוול – לה ולכל הנשים בכל הדורות, לצעוק שאנו מבקשים לשנות את קולות העומק של תרבותנו.
השפה ההלכתית עושה צעדים ראשונים ומגומגמים ביותר לשינוי. אולם המפגש בין שתי תפיסות המיניות – זו המבוססת על טהרה וזו המבוססת על רצון והסכמה הוא התנגשות בלתי נמנעת. חלקים מנאמני ההלכה היהודית (כמו שמרנים בני דתות אחרות) הופכים את דיני הצניעות, האישות, ההפלות, ועוד עניינים הקשורים לשליטה על נשים, ליסוד דתי ופוליטי מרכזי בהווייתם. במקרי קיצון, דינים אלו מתפרשים בקיצוניות, שבכל ההיסטוריה היהודית, לא נראתה כמוה. זו תגובה למשבר עמוק בשאלת הטוב והרע. זהו ניסיון לבצר שפה ששוב לא ניתן להצדיק אותה, אולם מפחיד מאוד לאבד אותה. התופעה מבטאת את אימתם, שכל עולמם התרבותי – קדושת ההלכה, מבנה המשפחה והקהילה – הכל ירד לטמיון.
היהדות זקוקה לנו. היא זקוקה לאנשים שמיומנים בלפרש אותה מחדש. לאנשים שלא מוכנים להשלים עם עוול בשם היהדות אולם גם יודעים לא לאבד את יהדותם אגב מאבק בעוול. אם לא נשמיע את קולנו ברמה נמשיך לחיות בחברה אלימה. או שנאבד את המסורת שלנו. או שניהם.
אנחנו חייבים לקרוא מחדש את סיפור דינה. מוטל עלינו לתת לה קול, וגם לשאול מה רצתה דינה?
שבת של שלום וצדק.
