בפרשת שופטים מצווה התורה על מצוות "עגלה ערופה" (דברים כ"א א'):
כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ.
פרשת "עגלה ערופה" פותחת בסיטואציה שנמצא הרוג שאין יודע מי הרג אותו. מאותו רגע מתחיל טקס מורכב שבו זקני העיר כוהניה ולווייה ומבצעים טקס כפרה על מותו של החלל ששיאו בוידוי (פס' ז'-ח')
וְעָנוּ וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה', וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, (וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם).
בדרך הם מודדים מרחקים בין החלל לעיר, עורפים עגלה בנחל, ורוחצים ידיים במים המגואלים בדם. אלימותו של הטקס ורחיצת הידיים בדם, עומדת בסתירה לתום של ההכרזה "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ", כמו גם להבטחת הכפרה המוחלטת. יתר על כן, הטקס אינו מסיים את האירוע שכן לדראון עולם, לאירוע יש מחיר כלכלי ממשי הפוגע בכל בני העיר. התורה מצווה (שם פס' ד'):
וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ.
במילים אחרות, העיר משלמת על כך בצמצום השטח החקלאי שלה, ודווקא במקום הקרוב למקור המים.
כשהמשנה, (משנה סוטה פרק ט') מפרשת את הטקס הזה היא עוד מעצימה את האמביוולנטיות, עד כדי כך שבסופו של דבר היא אינה יכולה להכיל אותה. ראשית מדגישה המשנה את המחיר הכלכלי שמשלמת העיר (משנה ה'):
ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד.
שנית, היא מערערת את הפטור מאחריות של זקני העיר באופן מתוחכם (משנה ו'):
"יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" וכי על דעתנו עלתה, שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, לא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה.
לפי המשנה יכולים הזקנים להיפטר מאחריותם רק אם לעיר יש מוסדות רווחה ואבטחה ראויים ומתפקדים. מוסדות כאלו, שעליהם יכולים הזקנים להעיד בביטחון שאם הקורבן הגיע לעיר שהם מנהיגיה, או אפילו עבר בה, ברור היה שהוא יכול היה לבקש מזון וליווי בטחוני. אבל המשנה לא מסתפקת בכך ומוסיפה (שם, משנה ט'):
משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה.
בסיטואציה ההיסטורית שישנם רצחנים רבים ביטלו את טקס הכפרה. חז"ל קבעו שבמצב כזה לא ייתכן שתהיה להנהגה כפרה. עצם ריבויים של רוצחים שולל את אפשרותם של הזקנים לומר "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". אלמלא משנה מפורשת אי אפשר היה לומר את ההלכה הזו. המשנה כל כך נרעשה מניקוי ההנהגה מאחריותה שהיא פשוט ביטלה מצוה מפורשת מדאורייתא בשעה של של זילות קיצונית ביחס לחיי אדם.
האמביוולנטיות הזו של טקס עגלה ערופה המובילה לשלילתו חדרה גם לשפה. במאמר יפה של רוביק רוזנטל "הסיפור המוזר של הנקיון והמוסר" הוא מסביר:
זה מה שאירע, למשל, לביטוי "רוחץ בניקיון כפיו". בספר תהילים הוראתו חיובית: אדם נקי כפיים זכאי לעבוד את האל. היום פירושו מי שהצליח להתחמק מאחריות למעשים לא ראויים, כלומר, פוליטיקאי ממוצע. הגלגול השלילי קשור גם לסיפור פונטיוס פילטוס שאישר את צליבת ישו, אך כמסופר "ויקח מים וירחץ את ידיו לעיני העם ויאמר: 'נקי אנוכי מדם הצדיק הזה'" (מתי כ"ז 24).
רוזנטל מכוון לפסוקי תהילים בהם רחיצת הידיים אכן מבטאת את צדיקותו וטהרתו של הרוחץ (תהילים כ"ו ו'):
אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה'.
ושם (ע"ג י"ג):
זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי.
רוזנטל סבור שההוראה השלילית של רוחץ בנקיון כפיו, כמי שבורח מאחריות למעשיו הרעים, ובעיקר ההקשר הפוליטי הנפוץ של הביטוי, לקוחה מהבשורה על פי מתי. לטעמי היא דווקא לקוחה מפרשת "עגלה ערופה". למעשה ניתן לראות במתי (שככל הבשורות המוקדמות נכתב על ידי יהודים שלא העלו בדעתם שהם בני דת אחרת ואיש לא העלה זאת בדעתו כלפיהם (וראו במאמר תרעומת המינין). פרשנות לפרשת "עגלה ערופה". (פרשנות שעלתה בדורות של אנטישמיות ורצחנות כלפי יהודים, מרגע שהפכה דיון פנים יהודי לדיון כלפי יהודים). מכל מקום, לפי מתי פונטיוס פילטוס "ההגמון" עומד לצלוב שני אסירים יהודים. לכבוד החג הוא מתיר להמון את שחרורו של אסיר אחד, הוא מעוניין דווקא לשחרר את ישו אולם זקני העם, וליתר דיוק הכהנים והזקנים יחדיו מסיתים את ההמון נגד ישו וההמון חוזר וקורא "יצלב" "יצלב". אז רוחץ פילטוס את ידיו במים ואומר "נקי אנכי מדם הצדיק הזה" אותו צדיק שהוא עצמו העמיד לכתחילה בפני ההמון כאסיר מיועד לצליבה. למעשה רחיצת הידיים הסימלית לקוחה ישירות מפרשת עגלה ערופה. בשני המקרים המנהיגים לא רצחו במו ידיהם, אפילו לא פילאטוס אבל וודאי שלא הכהנים והזקנים, אבל לגמרי ברור שהמנהיגים אחראים להמון.
האחריות המנהיגותית של מנהיגים שלא ידעו ולא ראו, הניסיון לשחרר אותם מאחריות, המחירים שמשלמים על האחריות כמו גם על ההיפטרות ממנה, הציניות שהדבר מעורר בפי דובריה של השפה, ובעיקר הניסיון של כולנו למצוא כפרה מגולמים כולם בפרשת עגלה ערופה.
****
לפני הרבה שנים, השתמשתי באותה אמביוולנטיות כדי לתאר את אחריותי לבני לקוי השמיעה שהתקשה ללמוד לדבר. טקס העגלה הערופה שימש אותי כדי לתאר את הריקנות והנלעגות שיש במילותיהם של זקנים ואחראים, שאינם עומדים באחריותם. כדי לתאר את הסיפור שהאחראים חייבים לספר לעצמם. ומעל הכל, כדי לתאר את הרצון והצורך העמוק כל כך בכפרה:
