לפי המסורת, בשביעי של פסח נבקע ים סוף ואמותינו ואבותינו עברו בתוכו בחרבה. למעשה נס קריעת ים סוף הוא הניצחון הסופי של ה' את המצרים. המלחמה של ה' במצרים שהתחילה כשל(ה)טיהם של משה ואהרן גברו על אלו של חרטומי מצריים, המלחמה שהמשיכה בעשרת המכות וביציאת עם ישראל ממצריים מסתיימת בניצחון צבאי מוחץ ובטביעתם של פרעה וכל חילו בים. המדרש כמובן אינו נשאר אדיש לגודל האירוע (שמות רבה כ"ג א'):
אמר רבי ברכיה, בשם רבי אבהו: אף על פי שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך, עד שאמרו בניך שירה…
משל למלך, שעשה מלחמה ונצח, ועשו אותו אגוסטוס (קיסר – ע"ש אוגוסטוס, ראשון קיסרי רומא ומייסד שושלתו).
אמרו לו: עד שלא עשית המלחמה היית מלך, עכשיו עשינוך אגוסטוס.
מה יש כבוד בין המלך לאגוסטוס?
אלא, המלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב.
כך אמרו ישראל: באמת עד שלא בראת עולמך, היית אתה.
משבראת אותו אתה הוא, אלא כביכול עומד, שנאמר (חבקוק ג', ו'): "עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ".
אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך ב"אז", נתיישבה מלכותך וכסאך נכון.
הוי (תהילים צ"ג ב'), "נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז (מֵעוֹלָם אָתָּה").
המדרש מסביר את כפילות הזמנים בפסוק "נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם אָתָּה". אלהים עצמו קיים מעולם. אבל כסא מלכותו כונן מאז מהרגע שנאמר (שמות ט"ו א') "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". בפשט המדרש, כולו שבח לאל. בזכות מלחמתו הניצחת במצרים אלהים "שודרג". עד עכשיו הוא היה מלך מקומי, עכשיו הוא אימפרטור שגם עמים אחרים כמו האימפריה המצרית כפופים לו. עד כה לא היתה מלכותו יציבה. עכשיו היא יציבה. אבל האם שבח לאל הוא להשוותו לקיסר רומי?! האם ההיכרות עם האימפריה הרומית מלמדת ששלטונם של קיסרים הוא יציב? האם בכלל זהו שבח לאל שהוא "מתפתח"?! אני מבקשת להציע שיותר משהמדרש משבח את האל הוא מהרהר בשינוי הדתי שהתרחש בקרב עם ישראל בעקבות המלחמה במצרים וטביעתם בים.
בעיני יש שני רגעים במדרש, בהם הוא חושף את האמביוולנטיות שלו. הרגע הראשון מצוי במשל. החיילים נושאים את המלך איתם תוך כדי צעדת הקרב על לוח (או בתהלוכת ניצחון מיד אחריו). המלך נמצא בתוך הקרב – רואה מה קורה, מנהיג את הקרב. הקיסר כבר אינו חלק מהקרב. הוא יושב על כסאו כי אין זה מכבודו לעמוד. מסוכן מדי שהוא בכלל יהיה בכוח הלוחם. הוא הרבה יותר מכובד אבל הרבה פחות אפקטיבי למלחמה. הרגע השני נמצא בנמשל. כשהמדרש מודה שמאז הבריאה אלהים כבר איננו הוא… עד הבריאה היית אתה, מאז אתה כסא. בדרך היית מלך, עכשיו קיסר.
המדרש מספר שהצורך האנושי והפוליטיקה האנושית גרמו לכך שאנו יוצרים את אלהינו בצלמנו, אולם בכך מאבדים אותו. לא רק שהמדרש מתאר את תהליך מיסודו של האל והפיכתו לפונקציה פוליטית, ועוד לפונקציה שליהודים יש חשבון ארוך וקשה איתה, אלא שהמדרש מסביר למה זה קרה. המדרש נותן שתי הנמקות. הראשונה היא בגלל שרצינו אל מלחמה. לא הסתפקנו בלעבוד את אלהים. רצינו שאלהים יגרום לנו לנצח אחרים. יוכיח את חוזקנו וחוסננו. בתחילה זה הרגיש דתי יותר. כשהחיילים נשאו את האל על כתפיהם בשדה הקרב הם הרגישו שהם קרובים אליו, בוטחים בו מאוד, מוכנים לשאת ולסבול את כובד משקלו באהבה ואמונה, ממליכים אותו. אחרי הניצחון הסתבר המחיר. אלהים הפך לכסא יציב, לממסד אימפריאלי – שכדרכם של אימפרטורים הולך וכובש לעצמו עוד ועוד כוח על חשבון נתיניו. בעיקר הפך אלהים לכיסא מלכות – סוג של ישות שכבר איננה קרובה לאף אחד, ישות שרק מטילה את עולה.
אבל עיון במדרש מלמד שאפילו המלחמה איננה הסיבה העיקרית למהפך. לפי המדרש המהפך קרה בשל השירה. ושוב, בפשט, השירה היא רק כבודו של האל – כולה חיובית – היא מנכיחה את האל בעולם. אבל מבחינת מבנה המדרש למעשה עומדת השירה עצמה כניגוד לנשיאת המלך בידי החיילים בקרב. נשיאת המלך בקרב היא צורך פרגמטי של הקרב, כדי שהמלך יוכל לנהל את הקרב. שירה היא טקס ופולחן שאין בהם צורך פרגמטי. כשהחלפנו את שיתוף האל בצרכינו הממשיים בעבודה של טקסים, נשגבים ככל שיהיו, איבדנו את האל כ"אתה" וקיבלנו קיסר, שאכן משרתיו עסוקים בטקסים כדי לפאר אותו ואת הקיסרות.
המדרש מבחין בכך שאלהי אברהם יצחק ויעקב, האלהים כפי שתיאר אותו יעקב אבינו: (בראשית מ"ח ט"ו): "הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה", הפך לאחר חציית ים סוף לקיסר – לאימפרטור הגדול שניצח את מצרים. המדרש יודע שעכשיו יבואו חוקים ותורה ובעיקר מקדש וכהונה. המדרש גאה מאוד בהצלחת אלהי ישראל אבל גם מבכה את האובדן. הוא כבר מבין שעברנו מאלהים שאנחנו נושאים על לוח לבנו במלחמות החיים, לאלהים שבעיקר נאמר לפניו שירה קיבוצית, והיא תהיה יותר ויותר טקסית ומפורטת. נדמה לי שהמדרש מצביע על רגע הניצחון במלחמה וליתר דיוק על רגע שירת הניצחון כרגע המהפך הדתי.
לקראת סיומו של חג הפסח, רגע לפני שתאלם תרועת הפסטיבלים, מבקש המדרש, ממש כמו גידי גוב, להגיד לאלהים (בלעדייך, מילים- דן מינסטר):
בְּרֶגַע שֶׁל גַּעְגּוּעִים
בְּרֶגַע שֶׁל דְּמָמָה
אֶקְרָא לָךְ
שׁוּבִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת
עַכְשָׁו אֵלַי
