רוב ההיסטוריה היהודית, כשאנשים חלמו על שיבת ציון, הם חלמו על עליה וגאולה, אבל באותם חלקים קטנים מההיסטוריה, כשאנשים הגשימו את שיבת ציון הם נתקלו בטלטלת ההגירה. פרשת בהר-בחקתיי היא ברית הכנה לכניסה לארץ ישראל, היא שיבת ציון הראשונה. פתיחתה של הברית היא מצוות השמיטה, כמאמר הכתוב (ויקרא כ"ה ב'-ד'):

כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'.  שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ,  וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן…

המילים "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" מיותרות משום שאפשר לקרוא את הציטוט לגמרי בלעדיהן ולא יחסר לנו דבר ברצף התוכן. המילים הללו גם עומדות בניגוד לסדר. כשנבוא אל הארץ, כמו שתמיד קורה למהגרים, קודם נצטרך לעבוד קשה. נזרע ונזמור ונאסוף. במקרה הטוב אחרי 6 שנים נצליח לשבות. אז מדוע הקדים הכתוב את השביתה ל-6 שנות העבודה רק כדי לחזור אליה משפט אחד לאחר מכן?

הברכת אשר (פירוש לתורה של אשר ורסטיל, ישראל, המאה ה-20) בעקבות האור החיים הקדוש (מרוקו-ישראל, המאה ה-18) מסביר שהמילים "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" אינן מתייחסות למצוות השמיטה האנושית שמובאת אחריהן אלא לכך שבאנו אל הארץ שאלהים נתן לנו. הוא מסביר שאלהים לא נתן לנו אותה לגמרי אלא השאיר בארץ שביתה שהיא שלו. ובלשונו:

מתחילה לא ניתנה הארץ לישראל בבעלות גמורה, אלא גרים אנחנו כאן בארץ. הבעלות האלהית על הארץ היא לא רק בשנה השביעית, אלא בכל שש השנים.

אכן בעברית המונח "קנה שביתה" קשור לבעלות והתמסדות.  יסודה של השמיטה בעובדה שבאנו אל הארץ, ממצרים, מן המדבר, ושגם כשבאנו לא הצלחנו להפוך אותה למולדת מלאה. שובר של שביתה נותר תמיד לאלהים ואנחנו לעולם גרים בה. 

הרמב"ן מסביר על המילים הללו "שַׁבָּת לַה'" שיש בהן סוד:

סוד ימות עולם רמוז במקום הזה. וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו… ואם תזכה תתבונן… כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם "ויום השביעי שבת לה' אלהיך", כי בו יהיה שבת לשם הגדול, כמו ששנינו (משנה, תמיד ז' ד') "בשביעי מה היו אומרים? מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים". והנה, הימים (מחזור השבוע) רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים (מחזור השמיטה) ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם.

אצל הרמב"ן, בעקבות המשנה, השביתה-שמיטה היא שירה, היא "לעתיד לבא", המנוחה המושלמת, החיות לעולמים, והיא דורשת התבוננות ותבונה. ההגעה אל הארץ צופנת בחובה את סוד הגאולה והוא יתבטא בשירה.

הפער בין הארץ המובטחת שניתנה לנו מאת ה', שיוריש גויים רבים ועצומים מפנינו, ארץ זבת חלב ודבש, שהיא היא הגאולה השלמה, לבין הגרות התמידית של גרים ותושבים אתם עמדי, ארץ שלא במסכנות (בעושר, מתוך מחסני תבואה גדולים) נאכל בה לחם, הוא פער שימיו כימיה של התורה. לפער הזה יש השלכות פוליטיות יומיומיות ומכאיבות בימים אלו ממש, ומתוך שהן מכאיבות מדי אני מבקשת ללכת בדרכו של הרמב"ן ולעסוק בהן מתוך שירה.

הרעיון ששירה וגאולה חד הם ולפחות כרוכים זה בזה, אינו המצאה של הרמב"ן, ואינו ייחודי למשנה במסכת תמיד. זהו רעיון שחוזר בעשרות מדרשים (ראו למשל שירה פריפריאלית ). אבל כשחושבים על כך הוא רעיון די מוזר. כל מפגש שהיה לי בחיי עם משוררים מכל הסוגים והגילאים לימד אותי שרגעי גאולה אינם יוצרים שירה. שירה נוצרת, מרגעי הטלטלה, אובדן המקום, וההגירה. אבל אני מאמינה שצדק הרמב"ן ובאמת יש פה סוד גדול. יש בכוחה של השירה להתמיר הגירה לגאולה. אולי לא להביא את גאולת העתיד לבוא, אבל לגאול את העבר ולנחם את ההווה.  

****

השבוע התקיימה השקה, לאחד מספרי השירה הטובים שקראתי, ספר השירה של חברתי נדיה אייזנר "טובה דיה". כל הספר עוסק בעיני, באופן זה או אחר בהגירה. הספר הזה, לא רק תיווך לי את הפער בין הברכת אשר לרמב"ן אלא ענה לי בתשובה חדשה, על השאלות בהן פתחתי: מדוע מופיעה שבת הארץ פעמיים, ומדוע הפעם הראשונה מופיעה בניגוד לסדר. אני מבקשת להדגים זאת באמצעות שני שירים (עמ' 43):

מניין לך

מִנַּיִן לָךְ כָּל זֶה,
הִיא שָׁאֲלָה.

עָנִיתִי,
נוֹלַדְתִּי תַּחַת פְּסַנְתֵּר כָּנָף
עַל רִצְפַּת פַּרְקֵט עַתִּיקָה.

עָנִיתִי,
יָנַקְתִּי אֲבַק סְפָרִים מוּפָז
הַבְּעֵרָה הִתְחִילָה אֶצְלִי אָז.

עָנִיתִי,
תָּמִיד בִּקַּשְׁתִּי אוֹתָךְ,
עַכְשָׁו
אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לָדַעַת אוֹתָךְ.

אֲבָל כֵּיצַד זֶה יִתָּכֵן,
הִיא שָׁאֲלָה.
הַאִם לֹא הָיוּ לָכֶם שָׁם
בָּתֵּי חוֹלִים.

השיר מצביע על כך שהשביתה שהיא השירה ההתבוננות ההתנחלות והנחלה, היא מאוחרת מאוד, אחרי שנים של זריעה קצירה ואיסוף. אבל  היא משמרת את הרגע ההתחלתי. משהו ברגע ההגירה והטלטלה יצר כבר את השיר שנכתב שנים ארוכות לאחר מכן. השיר התחיל ברגע הלידה או לכל המאוחר בהנקה, "הבערה התחילה אצלי אז" אבל השיר מתעצב בפועל לא רק כשלחוויות הללו יש שם ודימוי אלא גם כשניתן להמשיג את, ולגחך על – הזרות. על העובדה שהכותבת נמצאת בדו שיח עם מי שלא יכולה להבחין בין שפת הנפש שלה לבין מציאותה הביוגרפית כי שתיהן זרות באותה מידה. אבל יש משהו בדימויים – ברצפת הפרקט העתיקה, באבק הספרים המופז, בבערה, שמקנה לזרות יופי וגאולה. אם ההווה והעתיד לא שלמים העבר הופך לגעגוע וליופי. געגוע שאינו נוסטלגיה אלא מנוע בעירה.

בשיר אחר, מתארת נדיה כיצד ההגירה מחייבת את השירה, וכיצד השירה היא גם השייכות וגם היעדרה. השיר הוא פוסט-מורטום – ניתוח שלאחר המוות. המוות הוא מותה של האחדות בנפש. רגע ההגירה שבו היא נחצתה. זהו הרגע שמוליד את השיר וגם את השיר שטרם נכתב – את שובר האילמות שבצידו. השיר מתאר כיצד הגרות התמידית, יוצרת את הנפש החצויה, שנותרת לעולם פיסה כרותה, אבל גם את יכולת ההתמזגות של הזיקית עם מקומה.

את האהבה לארץ הזו נדיה מבטאת באמצעות הקשר העמוק למשוררי הגאולה של הארץ.  לאהבת ציון המפעפעת של הריה"ל (רבי יהודה הלוי, ספרד, המאה ה11-12) שכולה חלום גאולה:

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ,
דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?
מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם
רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ.

(לשיר המלא: ציון הלא תשאלי)

להשתקעות האוהבת במולדת החדשה שמתוארת אצל שאול טשרניחובסקי בפירוט כמו האהובה משיר השירים:

הוֹי אַרְצִי, מוֹלַדְתִּי!
הַר טְרָשִׁים קֵרֵחַ.
עֵדֶר עֻלְפֶּה, שֶׂה וּגְדִי,
זְהַב הָדָר שָׂמֵחַ.

(לשיר המלא: הוי ארצי מולדתי)

אצל נדיה הופכים הציטוטים הללו שמשוקעים בשפתה לביטוי של כאב ההגירה עצמו. במובן מסויים אין בשיר הזה רגע אחד של גאולה. אבל הוא כל כך יפה בעיני, שהיתה בו הצעת גאולה ממשית עבורי, בימים שאני עצמי חשה מהגרת במולדת היחידה שהיתה לי מעודי (עמ' 42):

פוסט מורטום

כָּל הָעֵצִים שֶׁבַּתְּמוּנוֹת שָׁחֹר לָבָן
וַדַּאי מֵתִים. הָרוּחַ כְּתַכְרִיךְ עוֹטֶפֶת
וּמְנִיחָה אוֹתָם עַל הַמַּרְצֶפֶת
עַד שֶׁיּוּמְסוּ בְּחֹם הַקָּרָוָן

וְשׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יַחֲזִיר אֶת הֱיוֹתָהּ
רַק זִכָּרוֹן שֶׁל צֶבַע הַשָּׁמַיִם
לָבָן אָפֹר שֶׁאֵין רוֹאִים בָּעַיִן
אֲנִי לֹא שֹׁרֶשׁ, אֲנִי פִּסָּה כְּרוּתָה.

שָׂרָף נִתַּךְ בְּאוֹגוּסְט שֶׁל שָׁרָב
וְאֵין מָקוֹם, גַּם לֹא מֵעֵבֶר לְגָדֵר
שֶׁל סִסְמָאוֹת קְלוּשׁוֹת עַל הָאַחֵר
לְשִׁיר אֶחָד שֶׁכְּלָל עוֹד לֹא נִכְתַּב.

צִיּוֹן לֹא תִּשְׁאֲלִי? לְמָה צִפִּית?
הֲלֹא לְכָל טְרָשַׁיִךְ הַקֵּרְחִים אֲנִי זִקִּית.

שבת של שלום שירה ושאלת ציון.