בקריאת ההפטרה לפי הנוסח הספרדי קובל הושע על הנטיה הישראלית לשקר ולרמות עוד מאבינו יעקב (הושע י"ב א'-ה'):
סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל…
וְרִיב לַה' עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ.
בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים.
וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ
בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ.
קל להתייחס אל יעקב כרמאי ביחסיו עם עשיו, בעיקר סביב גניבת ברכת יצחק. אבל מדוע יוצא הנביא כנגד מאבקו של יעקב במלאך? במה חטא יעקב בבית אל שם נגלה אליו ה'?
מדרש תנחומא (אמור י' א') שואל את אותה שאלה (החלקים שתירגמתי מארמית לעברית מופיעים ללא ניקוד):
כְּשֶׁאָמַר וְרִיב לַה' עִם יְהוּדָה (הושע יב, ג). שָׂמְחוּ הָאֻמּוֹת וְאָמְרוּ, עַכְשָׁו הוּא מְכַלֶּה אוֹתָן. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ, הֲפָכָהּ לָהֶם לְמוּטָב, וְאָמַר, בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים
מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה קוֹבֶלֶת עַל בְּנָהּ, וְהִזְמִינָה אוֹתוֹ לִפְנֵי הַשּׁוֹפֵט לְמִשְׁפָּט. באו כל העולם לראות. אמרו זה לזה, ראו אשה זו שבאה לדין להרוג את בנה. כיון שראתה האשה כך ושמעה את דבריהם הפכה טענותיה לדברים אחרים.
כשבאה לפני הדיין אמר לה: מה עשה לך בנך?
אמרה לו: כשהיה במעיי בעט בי.
אמר לה הדיין: ולא עשה לך דבר אחר?
אמרה לו: לא.
אמר לה: אין זה פגם שיש בו דבר.
תהו כולם וְאָמְרוּ, זוֹ תְּשׁוּבָה וְזוֹ תּוֹכֵחָה? לא באה זו אלא להשתעשע [להתפנק] [במקור: לְמִתְפַּגְּיָא] עם בנה וְחָזְרוּ בְּבֹשֶׁת פָּנִים.
והנמשל
כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָזַר וְהָפַךְ הַתּוֹכֵחָה לְאַהֲבָה, וְחָזְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם חֲפוּיִים.
המשל שמובא במדרש בארמית אינו מותאם לגמרי לנמשל בעברית. לפי הנמשל האם הופכת את טענותיה לאהבה. פרשנות זו אינה מופרכת. אכן אמהות מתרגשות ונמלאות אהבה כשהן חשות בבעיטות ילדיהן בבטנן גם אם הן מכאיבות להן. אבל לפי המשל, מבחינתה הסובייקטיבית של האם יש לה טענה כנגד הבן, הוא אכן הכאיב לה. לפי המשל האם אינה חוזרת בה, אלא שהשופט מנקה את הבן מאשם, משום שזו דרכו של עולם, ומאותה סיבה הציבור לועג לאם.
לפי הגירסה הארמית האם באה "לְמִתְפַּגְּיָא" עם בנה. פרשני התנחומא מפרשים זאת כשעשוע עליצות או התפנקות אולם פירושים אלו קשים. הם אמנם תואמים לנמשל, אבל הופכים את המשל לפארודיה חסרת מובן. איזו אם לוקחת את בנה למשפט שעשוי להסתיים במוות כשעשוע?!
הביטוי "מתפגיא" הוא ביטוי יחידאי שכתוב באופנים שונים בנוסחים שונים של המדרש. בתלמוד הבבלי "פגי" פירושו רסן (שבת נ"א ב'). ואם זה שורש המילה היא לא באה למשפט להתפנק או להשתעשע אלא להטיל רסן ("להתרסן"). להגביל את בנה כדרכו של דין, אולם גם לקשור את שניהם בעבותות הרסן.
***
כשבודקים את תיאור האירועים בספר בראשית מתברר שאכן כל שלושת האירועים אליהם מתייחס הושע בהפטרה הם אירועים אמביוולנטיים שראויים לדין או לפחות לדיון. יעקב הזוכה בבכורה מגשים את התוכנית האלהית בבחירת עם ישראל אולם הגשמה זו מעורבת ברמיה ובהתנגדות למעשי האל. לא ניתן להתעלם מהעובדה שאלהים בחר בכך שעשיו יוולד ראשון ושבאופן טבעי הוא הבכור. יעקב נלחם במלאך בלית ברירה ואכן מתברך. אולם עדיין אנו עומדים בפני העובדה שהוא נאבק במלאך ה'. יעקב בבית אל אכן זוכה להתגלות אולם תגובתו להתגלות מעלה שאלות אמוניות לא מבוטלות:
אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. (בראשית כ"ח ט"ז)
אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי… וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים. (שם, כ'-כ"א)
לא רק שיעקב כופר בכך ש"מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" הוא מוכן לקבל את ה' על תנאי בלבד! לפי המדרש זהו עומק המשפט שיש לאל עם יעקב אולם זהו גם מקור הקרבה והשמחה שבין האל ליעקב.
בכך לא רק מבהיר המדרש את אופי תיאורו של הושע את חיי יעקב אלא עונה גם על בעיה פרשנית בתחילתה של ההפטרה בפרק י"א. עיקרה של הנבואה הוא תוכחה לישראל על נטייתנו למירמה וכחש. אולם בניגוד לנבואות הזעם החריפות של הושע, בהפטרה (הספרדית) אלהים לא מסוגל להעניש את הישראלים (הושע י"א ח'):
אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם, אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל?
אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה, אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם [ערי סדום שנחרבו]?
נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי.
במילים אחרות, משל האמא שזועמת על בנה, אולם ברגע המשפט, בו היא יכולה לכלות בו את זעמה, היא נזכרת בכאבי ההיריון שהיו גם שמחת והתרגשות ההיריון והיא מוותרת על נקמתה, לה היא זכאית בדין – הוא הסבר מדוייק לפשט המקרא. אלהים מבקש להביא את העם למשפט אבל רחמיו גוברים עליו.
האל יודע שאנחנו בני יעקב. אי אפשר לצפות מאיתנו למשמעת… אבל מאבינו למדנו חיי אמונה תוססים ביקורתיים ופעילים. ודווקא אלו מאפייני הרסן הקושר אותנו לאלהים. כבר מרחם ביטאנו את סימני החיוניות שלנו בבעיטה…
