סיומו של ספר ויקרא הוא גרסה חלופית למעמד הר סיני. כמו גרסאות אחרות היא מעמידה את מעמד הר סיני כמעמד של ברית (כך חוזרת כמה פעמים בתיאורי ברית שונים בספר שמות ההסכמה "כל אשר דבר ה' נעשה" או "נעשה ונשמע" ובעיקר בנויה פרשת משפטים כאירוע מכונן של ברית פולחנית). אולם פרשת בהר-בחקתי אינה מסתפקת בהסכם רגיל. מעמד הברית שלה הוא ברית מדינית קלאסית במושגי המזרח הקדום שנכרתת בין ישויות ריבוניות שהאחת כפופה לשניה (למשל בין אימפרטור לבין מלך מקומי הכפוף אליו) זהו הדבר המייחד את הברית הזו כמו את תוכנה. זוהי ברית שצופה את הקיום המדיני בארץ ישראל (ויקרא כ"ה א'-ב'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'.
בהתאמה תוכן הברית אינו עוסק בקיום הפרטי – בענייני פולחן, יחסים בין-אישיים, בדיני נזיקין או חוזים – כל כולה עוסקת במבנה הכלכלי של המדינה שתקום – בדיני שמיטה ויובל. אבל דבר אחד משותף לה עם כל תיאורי ברית סיני האחרים – זוהי ברית ייחודית בין ה' לעם ישראל. היינו מצפים לפיכך שההפטרה תעסוק בברית בין ה' וישראל, או בהתייחסות של הנביאים לענייני שמיטה ויובל. ההפטרה אמנם עוסקת בכך, (לפחות ברמז) אבל באופן שמקעקע את כל ייחודיותה של הברית. בעל ההפטרה בחר לקרוא מירמיהו (ט"ז י"ט עד י"ז י"ד). זהו אוסף של נבואות שונות. בתחילת פרק ט"ז נושא ירמיהו נבואת חורבן שמתאימה ככפפה ליד לפרשה: היא מתארת בהרחבה רבים מהעונשים שנזכרים בפרשת בחקתי ממש מטעמיה של הפרשה – כי לא שמרנו את בריתנו עם ה' ועם תורתו. היא אפילו מזכירה את הברית בין ה' לישראל שנכרתה ביציאת מצרים. אבל את כל זה אנחנו לא קוראים.
גם פרק י"ז מתאים בעיקרו לפרשה (כמו בעצם כמעט כל נבואת חורבן) אם כי באופן מרומז. גם הוא נבואת חורבן וגלות על הפרת הברית שאפילו מרפררת לחובת השמיטה. כך למשל מתאר ירמיהו את הגלות במילה החריגה (פס' ד')
וְשָׁמַטְתָּה, וּבְךָ מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ…
כך מנגד מתואר שכרו של הבוטח בה' (פס' ח):
וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם… וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי.
שמזכירה את התחייבות האל בפרשת בהר ביחס לשמיטה (ויקרא כ"ה כ"א):
וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים.
אבל בעל ההפטרה בוחר כאמור להתחיל מנבואה שבכלל לא קשורה ועומדת כיחידה עצמאית בסוף פרק ט"ז (י"ט-כ"א):
ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה. אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ, וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל. הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים?! וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים. לָכֵן, הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת – אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי שְׁמִי ה'.
ירמיהו מתאר שיום אחד כל הגויים יבואו אל ה', יתחרטו על כך שהם עבדו עבודה זרה וה' יגרום להם לדעת אותו. כך תיכרת ברית בין ה' לעמים. אכן מדרשים רבים וקדומים, כבר מתקופת התנאים (בשתי המכילתות) מפרשים בדיוק כך את הפסוק הזה. הם משווים בין האופן שבו הכיר עם ישראל בה' בנס קריעת ים סוף (הכרה שעומדת בתשתית ברית סיני) לבין האופן הזהה שבו יכירו העמים בה' על פי נבואת ירמיהו. למשל (מדרש לקח טוב, שמות ט״ו, י״א, א׳):
כיון שראו ישראל שכלו המצריים ובטלה ממשלתם וכל אלהיהם נשחתו, מיד כפרו בעבודה זרה ואמרו "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה׳" [ובכך ניתן היה לבסס את הברית על "אָנֹכִי ה"], ואפילו האומות עתידין לכפור בה, שנאמר "ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה. אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ, וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל"…
(בחלק מהגירסאות זה לא יקרה לגויים בעתיד אלא כבר קרה להם בנס קריאת ים סוף!)
במילים אחרות בעל ההפטרה, בכוונת מכוון ובמודעות מלאה, הופך את הברית הלאומית-מדינית של פרשות בהר-בחקותי לברית אוניברסלית שנעוצה כל כולה בחוויה הדתית של הכרת ה'.
אני מבקשת להציע שהוא עושה זאת משלושה נימוקים שונים:
ראשית, פרשת בהר מנמקת את מצוות היובל כך (ויקרא כ"ה כ"ג):
וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.
בהנחה שאלהים אינו רק הבעלים של ארץ ישראל אלא של כל הארץ במובן האדמה באשר היא, בעצם רומזת לנו התורה שכל העולם אמור לקבל על עצמו את הגבלת הקניין והכח ולכונן חברות מופת. אם כך ההפטרה מפרשת את ייעודה של פרשת בהר.
שנית, זו פרשנות אופיינית לחלק לא מבוטל מחכמי ההיסטוריה היהודית מאז האמוראים: להישמר מחזונות לאומיים ולהמיר את הלאומי באוניברסלי. בהקשר הזה בעל ההפטרה הוא מעין רמב"מיסט שחזונו המרכזי הוא שכל האנושות תדע את ה'. ולכן הוא דורש את הפרשה הפוך מהפשט שלה ומעיקרה כברית ישראלית ייחודית.
והאפשרות השלישית, נשענת על מוראותיה של ההיסטוריה היהודית. סביר שבעל ההפטרה חי תחת מוראותיה של הגלות, ומחכה שגם עמים אחרים יקבלו עונשים על הפרת הברית…
