הפטרת שביעי של פסח, שנקראת בהמשך לשירת הים היא  שירת דוד (שמואל ב' כ"ב א'-נ"א) שנפתחת בנסיבות השירה:

וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל.

ההפטרה היא שירה לאחר הצלה מאויב פנימי מזוהה בשמו – "שאול", ומאויבים חיצוניים אנונימיים – "כל אויביו". אולי זה כל ההבדל בין אויבים פנימיים מוכרים – בעלי שם ופנים, לעיתים אפילו מסומלים בקלות באמצעות דמות אחת, לבין אויבים חיצוניים הצרים עלינו. אולם מאלה כמו מאלה נדרשת הצלה, ואלהים מספק אותה לדוד. השירה מסתיימת במילים (פס' מ"ט-נ"א):

וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי… מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם.

דוד מלמד שמאויבים אפשר לצאת ולהינצל, אבל אפשר גם להתרומם – להגדיר את עצמנו מחדש, למצוא בעצמנו כוחות חדשים. אפשר שמלחמה קשה ומכאיבה תסתיים בהגדלת הישועה ובחסד עד עולם. אולי אפשר לחלום שהמשפחות השכולות שנוספו השבוע בפרט ובשבועות האחרונים בכלל ימצאו נחמה עם כולנו באיזה חסד גדול. ואולי עדיין מוקדם להן מלהתנחם.

אז לכבוד שירת הים, ולכבוד שירת דוד, ולכבוד "המצב", ולכבוד האמונה האינסופית בגאולה ובנחמה:

נסים – יהודה עמיחי

מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאֶה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבַר בְּיַם-סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת
וּלְכָל הַיּוֹתֵר בְּמַבָּט חָטוּף לצד
דָּגִים בִּשְׁלַל צְבָעִים בְּתוֹךְ חוֹמַת הַמַּיִם
כְּמוֹ בְּמִצְפֵּה יַמִּי מֵאֲחוֹרֵי קִירוֹת זְכוּכִית.

הַנִּסִּים הָאֲמִתִּיִּים קוֹרִים בַּשֻּׁלְחָן הַסָּמוּךְ
שֶׁל מִסְעָדָה בְּאַלְבּוּקַרְקָה
שְׁתֵּי נָשִׁים יָשְׁבוּ שָׁם, הָאַחַת עִם רוֹכְסַן
בַּאֲלַכְסוֹן, כָּל כָּךְ יָפֶה,
הָאַחֶרֶת אָמְרָה: "הֶחֱזַקְתִּי מַעֲמָד
וְלֹא בָּכִיתִי"
וְאַחַר כָּךְ בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת הָאֲדֻמִּים
שֶׁל הַמָּלוֹן הַזָּר רָאִיתִי
יְלָדִים וִילָדוֹת שֶׁהֶחֱזִיקוּ בְּזִרְעוֹתֵיהֶם
יְלָדִים קְטַנְטַנִּים, שֶׁהֵם עַצְמָם יָלְדוּ,
שֶׁגַּם הֵם הֶחֱזִיקוּ
בֻּבּוֹת קְטַנּוֹת וּמְתוּקוֹת.

כרגע אנחנו רואים את הגב המזיע של ההולכים לפנינו, ומריחים. כרגע אין לנו ברירה אלא להתמקד בירכיים הנעות לפנינו, פשוט כדי שנצליח לעמוד במקצב ההליכה. כרגע אנחנו מרגישים בכלוב זכוכית – גם כלואים וגם חשופים. ועם זאת אנו "מאמינים בני מאמינים" מתפללים שנזכה להסיט מבטנו לראות דגים בשלל צבעים, ואשה יפה, ואת ילדינו מחזיקים בילדיהם ילדים שמחזיקים בידיהם בובות, ורוכסנים שיפתחו בפנינו לגאולה.

חג שמח.