פרשת וישב היא פרשת החלומות.
סיפורי יוסף מונעים באמצעות חלומות. חלומותיו של יוסף פותחים את הסיפור ומציבים את כל מערך היחסים בין יוסף לאחיו. חלומותיה (בהקיץ) של אשת פוטיפר מטעינים את הסיפור לא רק במתח אירוטי אלא בעומס המשברים שהסיפור מכיל בתוכו, וחלומות פרעה ושריו מביאים את הסיפור אל סופו הטוב.
הגמרא מקדישה שלשה דפים רצופים לחלומות (ברכות נ"ה-נ"ז). בתוכם היא מספרת לנו (שם, נ"ה ב'), במעין הטרמה לפרויד, שלחלום יש עומק פסיכולוגי. הוא יציר נפשנו חלונה והמראה שלה גם יחד. ובמילותיו של רבי יונתן:
אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו.
באופן מתוחכם יותר מבין את הקשר בין הנפש לחלום רב הונא שטוען:
לאדם טוב אין מראין לו חלום טוב, ולאדם רע אין מראין לו חלום רע.
לפי רב הונא, מי שלוקח אחריות – חלומותיו קשים. לעומתו, מי שאינו לוקח אחריות – חלומותיו קלילים. מי שכל הרהורי לבו תענוגות – חלומותיו מענגים. מי שעומס על כתפיו את צער העולם – חלומותיו מצערים.
אבל אני חושבת שהיחס הכי בריא לחלומות ולחיים בכלל שייך בעמוד הזה לשמואל. עליו מספרת הגמרא (בתרגום):
כשהיה רואה חלום רע, אמר (זכריה י', ב'): "וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ!" וכשהיה רואה חלום טוב אמר ""וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ?!"
בסופו של יום האישיות הערה, המבינה, והמפרשת היא זו שיוצרת את מדרש חיינו. את הנרטיב שלנו.
שבת של שלום וחיוביות.
