פרשת קדושים מעמידה את אחת המחלוקות הגדולות בתולדות היהדות – מה משמעותה של הקדושה של עם ישראל. האם היא "סגולה"? דהיינו תכונה מהותנית שמבדילה את היהודים מכל עמי העולם? הקנייתים רצים הכי מהר, הוויקינגים הכי מגודלים, והיהודים הכי קדושים? אנשי הסגולה טוענים שכל אמונה אחרת היא התכחשות לייחוד הלאומי והדתי שלנו. בגידה בברית.
או שזו מצוה – אידיאה? אין לנו כל סגולה מיוחדת. אבל יש לנו יעוד לנהל אורח חיים שיקדש אותנו על מנת להידבק בקדושתו של האל. אנשי המצווה טוענים שכל אמונה אחרת היא אנטי מוסרית בהגדרה. לא רק בשל היותה גזענית אלא בראש ובראשונה בשל הפיכתה את התורה ממטילה חובות למקנה מעמד.
פרשת קדושים עצמה קובעת (ויקרא כ' ז'):
וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
חד משמעית, כחול על גבי לבן – זו מצוה. "והתקדשתם". לא תואר אלא פועל. אלא שכמה פסוקים אחר כך טוענת התורה את ההיפך הגמור (שם, פס' כ"ו):
וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.
חד משמעית. כחול על גבי לבן – זו הבדלה מהותנית בינינו לבין העמים "והייתם" "ואבדל".
***
יש שבע מסורות שונות לקריאת ההפטרה לפרשת אחרי מות וקדושים, לכל אחת מהן בנפרד ולשתיהן יחד. אחת הרווחות ביותר שמקובלת ברוב הקהילות האשכנזיות היא הפטרה מסופו של ספר עמוס. אלא שההפטרה הזו נראית לגמרי לא קשורה לפרשת קדושים. היא לא מתייחסת לקדושה ולו ברמז. אבל אני סבורה שהיא מתייחסת ישירות לשאלת התשתית של פרשת קדושים: האם אנחנו קדושים מהותית או צריכים לעשות משהו כדי להתקדש. וכך אומר עמוס (ט' ז'):
הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה'. הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר. הִנֵּה עֵינֵי אֲדֹנָי ה' בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
בני ישראל אינם שונים מבני כוש (מבני חם שהתקלל). אם לרגע נדמה לנו שאנחנו מיוחדים, כי אלהים בחר להעלות דווקא אותנו ממצרים, אומר לנו עמוס – גם את פלישתים העלה אלהים מכפתור (כנראה כרתים) ואת הארמים מקיר (יש הרבה מחלוקות איפה נמצאת קיר, מעירק ועד ארמניה – בכל מקרה עמוס מסביר שהם יצאו משם והקימו את אחת הממלכות החזקות ביותר במזרח התיכון המקראי. ממלכת ארם באזור סוריה-לבנון). איננו שונים מהותנית. כל ממלכה חטאה תושמד. בכך מאיים עמוס על ישראל בגלות. כפי שכתוב אינספור פעמים בתורה (ובפרט בפרשות אחרי מות וקדושים). אם תחטאו הממלכה תושמד. רק שפסוק אחד לאחר מכן (מאמצע פס' ח') המסר מתהפך:
אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת בֵּית יַעֲקֹב נְאֻם ה'. כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה, וַהֲנִעוֹתִי בְכָל הַגּוֹיִם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה וְלֹא יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ. בַּחֶרֶב יָמוּתוּ כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי… בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת… וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם… אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם.
מסתבר שאנחנו לא ככל הממלכות. הממלכות האחרות באמת מושמדות כשהן חוטאות. אנחנו גולים, נעים ונדים בכל העולם כמו גרעיני תבואה בכברה אגב ניפויים, אבל בסוף נשארים על הכברה. הממלכה תחזור, תוקם סוכת דוד הנופלת, כי שם ה' נקרא עלינו. והנה חזרנו לשוני המהותי (השם כמבטא מהות) ולאבחנה בינינו לבין העמים האחרים.
אכן המפרשים נעים בין שתי הגישות. מיעוטם סבורים שהכל תלוי במעשינו (רש"י למשל), רובם סבורים שאנו שונים מהותית מכל העמים (למשל המדרש התלמודי מסכת מועד קטן ט"ז ב'). אבל לטעמי עמוס מבטא עמדה ייחודית ביחס לשאלת המפתח של פרשת קדושים. פסוק המפתח הוא גורלם של החוטאים מבני ישראל:
יָמוּתוּ כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי.
או אז תקום סוכת דוד הנופלת.
לטענת עמוס יש משהו ייחודי באופי הלאומי היהודי, אבל הוא לא הקדושה. הוא העובדה שלעולם אין הסכמה לאומית. כשממלכה אחרת חוטאת היא חוטאת יחד, וממילא מושמדת יחד. אצלנו תמיד חלק חוטאים, וחלק נלחמים בהם עד חורמה. כשחלק אחד מהעם מנוול-מנוון-מסכן את המשך קיומה של היהדות חלק אחר ממשיך להקים את סוכת דוד הנופלת. כשחלק נאמן לממלכת יהודה חלק אחר נאמן לממלכת ישראל. כשחלק נשבעים בכוהנים בני אהרן. חלק מאמינים בכוהנים בני משה. כשחלק מבקשים לשמר את המנהגים הכוהניים העתיקים. חלק אחר מחולל מהפכה פרושית. כשחלק עושה את המרד הגדול. חלק אחר מנהל מו"מ עם הרומים שלא לומר מזדהה איתם. כשחלק קראי חלק אחר רבני. כשחלק ציוני חלק בונדיסטי (או חרדי). כשחלק מתנחל בכל גבעה חלק עוסק בשיחות שלום. כשחלק נאבק על דמותה היהודית-דתית של המדינה. חלק קורא דמוקרטיה או מרד. עמוס למעשה טוען שאנחנו ככל העמים. אין בנו קדושה מהותית, והברית עם האל לא תבטיח לנו קדושה. אבל יש לנו ייחוד מהותני. אנחנו ייחודיים בכך שאיננו ממלכה אחת. שבכל סיטואציה ערכית או פוליטית תמיד רק חלק מאיתנו טועה. המחלוקת המאפיינת אותנו תבטיח שתמיד יישאר בנו חלק שיקים את סוכת דוד הנופלת. לדעת עמוס זו הסיבה ששם ה' נקרא עלינו – זה סוד נצחיותנו.
נדמה לי שאלפי שנות פרשנות לפרשת קדושים לא עלו על התובנה המבריקה והראיה החדה של עמוס לפרשה הזו. שמקשרת באופן יצירתי וייחודי בין איום הגלות החוזר ונשנה בפרשות אם נטמא את הארץ לבין אידיאת הקדושה. בעיני זו נבואה מנחמת. בתקופות של מחלוקות קשות עמוס מבטיח לנו שהעובדה שאחינו מסכנים את ערכינו פרנסתנו חירותנו יהדותנו ואפילו חיינו (ולהיפך) היא היא הסיבה ששם ה' נקרא עלינו. הריבוי מבטיח נצח.
