בנערותי היה לי ידיד שהיה דתי ומרקסיסט. כששאלתי אותו למה מהם הוא מחוייב יותר הוא אמר: אם עני פושט ידו מולך ואת לא נותנת לו מטבע את אולי מרקסיסטית מצויינת אבל בת-אדם הפסקת להיות.
****
אחד הדיאלוגים המרתקים ביותר במגילת רות, מתרחש בין בעז לפלוני אלמוני, האיש שיש לו זכות ראשונים לגאול את רות ואת רכושה של נעמי. דיאלוג שנדמה משפטי-טכני אבל אני סבורה שהוא מבטא את לב המגילה (רות ד' ג' ב'-ו'):
וַיֹּאמֶר (בעז) לַגֹּאֵל (המכונה במגילה "פלוני אלמוני"): חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ, מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב. וַאֲנִי אָמַרְתִּי, אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר, קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי. אִם תִּגְאַל גְּאָל, וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ.
וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֶגְאָל.
וַיֹּאמֶר בֹּעַז: בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָ – לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ.
וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל: לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי. גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל.
הדיאלוג הזה מכיל את מלוא המורכבות שבין ההלכה למנהג ובין הפשט לדרש. חז"ל מכנים את המגילה "מגילת החסד". נדמה לי שבמערך היחסים הזה טמון עיקר החסד. לפי התורה מצוות "הגאולה" המופיעה במגילת רות, היא המצווה שאנו מכירים כמצוות ייבום. אחים, ורק אחים, מצווים להתחתן עם אלמנת אחיהם אם אין לאח הנפטר ילד (דברים כ"ה ה'). אלא שבדיאלוג הזה אנחנו רואים שני דברים: "האחים" של ההלכה הופכים במנהג לכל קרוב משפחה ואולי אפילו מכר. נעמי מגדירה את בעז בפרק ב' "קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ, מִגֹּאֲלֵנוּ, הוּא". ובפרק ג': "בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ" ובעברית של היום: מכר. כשבעז אומר לפלוני על אלימלך "אָחִינוּ", הוא בוודאי לא מתכוון להורים משותפים, סביר שהוא מתכוון לאב קדמון משותף. שנית, הוא ממש לא מתכוון שגואלים רק או בעיקר את שם המת באמצעות פריון אלא שבראש ובראשונה רוכשים את אדמתו שנמכרה בשל מצוקה כלכלית. כדי שכשיוולדו ילדים הם יוכלו להמשיך את שם המת בנחלתו ועל המשפחה להשקיע כסף בנחלתם של הילדים הללו. במילים אחרות, מנהג הייבום הוא רחב בהרבה מההלכה ומבטא תמיכה כלכלית וחברתית נרחבת מאוד של בני המשפחה המורחבת מאוד. (ניכר שהתורה כבר מכירה את המנהג המרחיב של גאולת הקרקע מבלי להכניסו להלכה המחייבת כמשתקף בדיני היובל – ויקרא כ"ה כ"ה. דוגמה נוספת למנהג הרווח נמצא בירמיהו ל"ב, ו'-י"ב).
אבל הדיאלוג הזה מדגים כיצד המנהג גם מצמצם את ההלכה לטובת החסד והאחריות החברתית – משפחתית. דרישתו של בעז מפלוני להתחתן עם רות, מנוגדת להלכה פעמיים. מעצם האיסור לשאת נשים נוכריות בכלל (למשל: דברים ז' ו', וראו בבלי יבמות ע"ו א' בדבר היקף האיסור). ומעצם האיסור לצרף לקהל ה' מואבים (דברים כ"ג ד'). אכן הסלידה הבוטה ממואבים בולטת במגילת רות, בה כל מי שמזכיר את רות בבית לחם קורא לה "המואבייה" בין אם הוא יודע את שמה ובין אם לאו. לא לחינם מסרב "פלוני אלמוני" להינשא לרות ורואה בכך השחתת נחלתו. ההלכה המקראית כמו גם הסלידה החברתית מגבים את עמדתו היטב. ובכל זאת בעז מעדיף את האחריות והחסד על פני ההלכה והגזענות. הוא נושא את רות והזקנים מברכים אותו. המדרש התלמודי מתאר כיצד הדבר התאפשר (יבמות ע"ו ב'-ע"ז א'):
"יתר הישמעאלי" (אבא של עמשא. הרמטכ"ל של מרד אבשלום ואח"כ של צבא דוד) אמר רבא: מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב. כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית.
לעיתים על מנת להגיע לפרשנות המוסרית של התורה דרושה מהפכה, המסומלת באיום בחרב. לעיתים נדרש כוח שלא צמח בבית המדרש, כמו עמשא המצביא, שיטלטל את בית המדרש. לעיתים נדרש לחזור למקורות עתיקים ושוליים כבית דינו של שמואל הרמתי (שמעולם לא שמענו עליו מחוץ לדיון הזה ומעוד הלכה אחת תאבת חיים ומוסר (בבא קמא סא א'):
כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו.
****
האמונה הרווחת היא שמגילת רות נקראת בשבועות משום שהיא מתרחשת בימי קציר שעורים ומשום שהצטרפות רות ליהדות היא בבחינת מעמד סיני אישי. אני מבקשת להציע שמגילת רות נקראת בחג מתן תורה כי היא מציעה לנו מפתח פרשני לכל התורה כולה. התורה יודעת היטב שניתן לקוראה באופן לא מוסרי. שהמוסר שהיא מציעה מתאים למקבליה בזמן ובמקום שבו הם קיבלו אותה. זמן ומקום שלא היו מושלמים. כמו כל זמן ומקום בהיסטוריה. היא יודעת שקריאה פונדמנטליסטית של התורה תיצור עיוותים מוסריים. שקל להיות נבל ברשות התורה. פלוני אלמוני מדגים זאת היטב. מגילת רות מבקשת להבטיח קהילה תורנית של בני אדם.
