התורה מתארת (בראשית ו' ג'):

וַיֹּאמֶר ה': לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר. וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. 

ילקוט שמעוני (על התורה, בראשית ו' ג'), שואל על הפסוק הזה, את אחת השאלות המתמיהות ביותר בכל המדרש:

מנין למשה מן התורה?

אפשר לומר שארבעת מחמשת חומשי התורה עוסקים כולם במשה רבנו ובמפעלו משמות ועד דברים. אז מה רוצה המדרש בשאלה המופרכת הזו? בכל מקרה המדרש עונה על השאלה איך אנחנו יודעים שמשה מופיע בתורה באמצעות הפסוק שלנו:

מנין למשה מן התורה? שנאמר: בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר.

המדרש מתבסס פה על מדרש קדום לפיו המילה "בשגם" שווה בגימטריה למילה משה. כיוון שמשה הוא האיש היחיד בתורה שחי בדיוק 120 שנה כדברי הפסוק שלנו מסיק המדרש שהפסוק שלנו עוסק במשה רבנו:

המדרש ממשיך:

מנין להמן מן התורה? שנאמר: "המן העץ". מנין לאסתר מן התורה? דכתיב: "ואנכי הסתר אסתיר". מנין למרדכי מן התורה? דכתיב: "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור" וגו', ומתרגמינן "מירא דכיא".

מהשאלה המופרכת מנין למשה מן התורה אנחנו מגיעים לשאלות המופרכות מנין שהמן, אסתר ומרדכי, שלפי המסורת היהודית, חיו לפחות אלף שנה לאחר קבלת התורה, הם מהתורה?

מדוע חשוב למדרש למצוא להמן מרדכי ואסתר שורשים בתורה? מדוע הוא רוצה למצוא למשה רמז דחוק בספר בראשית במקום להתייחס למגילות הארוכות העוסקות במשה? מדוע הוא כורך את שתי השאלות הללו יחד?

נדמה לי שהמדרש מנסה להגיד לנו משהו על מה שעושה את התורה למה שהיא. וגם את המדרש למה שהוא. לפי המדרש, התורה אינה תורה אם אנחנו פשוט מתייחסים אליה כסיפור על משה, למרות שבמידה מרובה זהו עניינה. התורה היא תורה רק אם אנחנו טורחים לפרש בה כל מילה ולמצוא בה רמזים שייצרו משמעות עבורנו. בעיני המדרש ישנה חשיבות קיצונית לייצור משמעות מכל צורת קריאה בתורה (גימטריאות, הקשרים, קשיים פרשניים לשוניים ותחביריים וכו' וכו').

בעיני המדרש התורה היא תורה רק אם משמעויותיה מקפלות בתוכה את כל המשמעויות כולן. את ההיסטוריה היהודית, הפילוסופיה היהודית, המשפט היהודי, הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה וכו' וכו'. והמשמעויות כולן הופכות אותה לתורת משה, ולא הפשט אותו היא מתארת.

בעיני המדרש, תפקידו לייצר מהטקסט של התורה, את "תורת משה", במשמעותה הקיצונית הזו. או בעין מסורתית יותר, לחשוף אותה. המדרש מגלה לנו שמשה נמצא בתורה גם בתוכן שכלל לא מתייחס אליו ובכך ורק בכך התורה הופכת להיות תורת משה. המדרש מגלה לנו שמרדכי ואסתר נמצאים בתורה ובכך הופך את התורה לתורה המקפלת בתוכה את מלוא ההיסטוריה והמשמעות היהודית.

המדרש בחר את אחד הפסוקים הקשים ביותר להבנה בתורה, באחד הסיפורים הקשים ביותר לעיכול במסורת האנטי – אלילית השולטת ביהדות בכלל ובתורה בפרט. הוא אפילו לא מנסה להסביר את פשט הפסוק או לתרץ את הסיפור האלילי. בכך הוא מדגים באופן בוטה, שהפשט אינו רלוונטי למה שעושה את התורה למה שהיא.

זה יכול להיראות מגוחך. זה לעיתים מקומם. אבל במחשבה שניה, אני חייבת להודות שיש למדרש טיעון משכנע (בעיני), לפחות לגבי מה שעושה את התורה לתורת חיים הרלוונטית כבר אלפי שנים.

שבת של שלום ומדרש.