בפרשת שלח-לך מצווה התורה (במדבר ט"ו כ'):
רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה…
זו המצווה שאנו מכירים כמצוות "הפרשת חלה". במקורה היה צריך האופה (המקצועי או הביתי, ובד"כ הביתית) לתת חלק מהלחם לכהן – סוג נוסף של מיסוי.
כשהמדרש דן בבריאת העולם אנו מוצאים מחלוקת בשאלה "בזכות" מה נברא העולם. או במילים אחרות מה "מחזיק אותו". וכך אומר המדרש (בראשית רבה א' ד'):
אמר רבי בנאי: העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה, שנאמר: (משלי ג' י"ט) "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ (כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה").
ראוי לשים לב לפסוק שבחר רבי בנאי כדי להבין למה הוא מתכוון במילה "תורה". לדעת רבי בנאי יסוד העולם זו החכמה והתבונה. אידיאל הנאורות. האידיאה הרמב"מית. האידיאה של הראציונאליסטים בכל הדורות. האידיאה המדעית והאקדמית.
רבי ברכיה אמר: בזכות משה שנאמר (דברים לג, כא) וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ (כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל.)
גם אצל רבי ברכיה יש לשים לב לפסוק שהוא בוחר. העולם נברא בזכות משה לא בגלל שהוא הנביא הכי גדול, לא בגלל שהוא האיש הכי קדוש, אלא בגלל שהוא ייסד מערכת משפט – חברה המאורגנת לפי נורמה מוסרית. האידיאה הגדולה של האתיקה, האידיאה של המשפטנים, של הנביאים, של לוחמי הצדק והאקטיביסטים החברתיים. רבי ברכיה מבסס את העולם על האידיאה המוסרית – נורמטיבית.
רב הונא בשם רב מתנה אמר: בזכות ג' דברים נברא העולם – בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים.
ומה טעם?!
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים ואין 'ראשית' אלא חלה, שנאמר (במדבר ט"ו, כ'): "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם".
ואין 'ראשית' אלא מעשרות, היך דאת אמר (שכך אתה אומר) (דברים י"ח, ד'): "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ".
ואין 'ראשית' אלא בכורים שנאמר (שמות כ"ג, י"ט): "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ" וגו'.
לדעת רב מתנה העולם נברא בזכות מערכת המיסוי! לעומת שתי התשובות הקודמות שאכן עומדות ביסוד החשיבה על תכלית האדם ועיקרו – ההכרה והמוסר – נראית התשובה של רב מתנה סרת טעם. אכן המדרש שואל על התשובה הזו בתמיהה גדולה "מה טעם?!"
כדרכם של מדרשים הוא מבטא את הטעם במשחק מילים – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" לעומת מיסים שנמצא בהם את המילה ראשית. אלא שגם קרבנות מנחה (קרבנות מן הצומח) קרויים ראשית וגם קרבן העומר ולמעשה גם בכורים (הבנים הראשונים) ואפילו עמלק – "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק". לפי אותו היגיון היה אפשר לומר שבשביל עמלק נברא העולם… נדמה לי שהדרשן מבקש להגיד שמיסים הם ראשית – במובן של תשתית החברה והעולם. אני חושבת שלא לחינם נותן עורך המדרש את זכות המילה האחרונה דווקא לעמדה הזו. מיסים מתייחדים בכך שדרוש שיתוף פעולה של כל פרט בחברה כדי לממש אותם, ומסיבה זו עצמה קשה לאכוף אותם.
מערכת מיסוי מטבעה היא דבר מקומם. היא מאתגרת את ה"ראשית". החקלאי עמל שנה שלמה על יבולו – חרש, זרע, קצר, קם בקרה באישון ליל כדי להגן על השתילים הרכים, עטף כל פרי כדי להגן עליו ממזיקים – איפה היה הממסד בעבודת הפרך הזו? בשעות הקשות הללו לא סייעו בידו לא הכהנים, לא הלוויים ולא העניים. כשסוף סוף הוא זוכה להנות מפרי עמלו באים גובי המס ומבקשים את חלקם מ"ראשית" עמלו – לא ממה שנותר בסוף, לא ממה שהוא לא הצליח למכור, לא מהחלקים הפחות טובים – מהעיקר, מההתחלה.
רב מתנה שם לב גם לכך שמיסוי מתאפיין בכך שהוא אינו יחיד אלא תמיד מרובה – גם מעשרות, גם ביכורים, גם חלה. מס הכנסה ומע"מ וביטוח לאומי. איפה יהיו אותם גובי מס בשנה בה היבול לא יצליח? האם מישהו ישמור עליו אז מפשיטת הרגל? לא הוגן יותר, שהחקלאי יוכל לשמור את פרי עמלו כחיסכון לעת צרה? ואם חלילה יזדקק לכסף לרכישת תרופות, או לרכישת דירה (למשל)? האם ידאגו גובי המס לבריאותו ורווחתו כמו שהם דואגים לבריאותם ורווחתם הם באמצעות מיסיו? האם יש מקבילה אזרחית לפאר המקדש והמלוכה? להוצאות הממשלה על עצמה?
כל עצמאי שנותן שירות לאנשים פרטיים או גופים קטנים יודע כמה קל להחביא חלק מהיבול ולהעלים מס, כמה פעמים הלקוחות ממש מבקשים זאת, כמה מפתה לראות את פגמי השלטון והשחתתו באופן שבו הוא משתמש בכספנו. כמה קל להצדיק העלמת מס. מי מאיתנו (ולפחות מהעצמאים שבינינו) לא מזדהה בליבו עם מעלימי מס? מי מאיתנו לא קיבל שירותים ממעלימי מס והשתתף בהעלמת המס הזו?
אבל אם קל כל כך להצדיק ולקבל העלמת מס, מדוע סבור רב מתנה שהמיסים עומדים בתשתית העולם? נדמה לי שרב מתנה מבין שהנכונות של העם בכללותו להעלות מס מלמדת יותר מכל על הלכידות וההזדהות החברתית, לא של המנהיגים והכהנים והאליטות, אלא של כל עובד. רב מתנה טוען שכשאנו מעלימים מיסים אנחנו לא רק פוגעים בחינוך, בבריאות, ברווחה, בתשתיות, אנחנו לא רק פוגעים בחוסן הממסדי של החברה, אנחנו בעיקר פוגעים בבסיס החברתי – בשותפות, ב"ראשית". אנחנו יוצרים חברה מסוכסכת שיחידיה אינם מעוניינים לשאת בעולה למען הכלל, שהרי גם שכניהם מתחמקים מכך. לא נשיאה הירואית בעול של לוחמים (חשובה ככל שתהיה, רב מתנה מספר לנו שזה איננו המבחן האמיתי לשוויון בנטל!). אלא הנשיאה היומיומית בעול של העובדים, המקיימים את החברה ואת ממסדיה. העמלים למען שגשוגה.
כשהדרשנים דנים בשאלה בזכות מה נברא העולם הם לא דנים בעולמו של הקב"ה אלא בעולמנו. הם עומדים על כך שעולמנו נבנה מחכמה, ממוסר, ממשפט וממיסוי. לשלושת החכמים, ובמיוחד לרב מתנה, יש דברים נוקבים מאוד לומר לנו על האופן שבו בונים או הורסים עולם.
