פרשת ויקהל נפתחת בפסוק (שמות ל"ה א'):

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם.

הפועל להקהיל נדיר למדי במקרא בכלל ובתורה בפרט והמדרש כמובן עומד על כך מיד, ומפנה אותנו להתקהלויות האחרות שיש בתורה. כך אומר המדרש (מדרש לקח טוב שמות ל"ה):

תבוא קהילת משה רבינו, דכתיב "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ותכפר על קהילת אהרן, שנאמר (שמות ל"ב א'): "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן".

מדרש תהילים (כ"ו ד') עוד מוסיף לנו:

 (תהלים כ"ו ה') "שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים".

 איזה קהל? זה קהל קרח. שנאמר (במדבר ט"ז, ט"ז): "וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח".

 ולאיזה קהל אני אוהב?  " וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה".

המדרשים משווים את ההתקהלות שיוצר משה לשתי התקהלויות אחרות – ההתקהלות הפותחת את מעשה העגל (שמות ל"ב א'):

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.

וההתקהלות בשיא המרד של קרח (במדבר ט"ז, ט"ז) :

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר… וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

המדרש מתאר לנו את כוחה של קהילה גם לבנות וגם להרוס. אבל כמבלי משים הוא גם מתאר לנו 3 סוגי הנהגה. הראשונה, הנהגת משה, כמנהיג כריזמטי שמצליח להקהיל את כל עדת בני ישראל, להתוות עבורם תוכנית פעולה ולהצליח לגייס אליה את כל העם. השניה, הנהגת אהרן, כמנהיג ש"צומח מלמטה". שהעם מגיע אליו עם תוכנית פעולה ובוחר בו לממש את הגשמתה. השלישית, הנהגת קרח, כמנהיג שמייצר קואליציות עם מנהיגים אחרים כדי להצליח ליצור הנהגה אפקטיבית.

המדרשים שלנו מעדיפים את משה. אבל נראה שספר שמות מעדיף דווקא את אהרן. פרשת פיקודי מסתיימת בכך שלהנהגתו של משה לא נותר המשך ואילו הנהגת אהרן הופכת לשושלת כהונה שתשרת את העם, ותנהיג את חייו הדתיים, למעלה מ-1,000 שנה. ספר שמות מסתיים בכך שמשה שבונה את אהל מועד, שאהל מועד היה אהלו הפרטי, לא יכול להיכנס יותר אל אהל מועד (ראו שמות, ל"ד ז' ושם מ"ה ל"ה). סיום הספר הוא הדחת משה מהפולחן ובחירת אהרן שהחל את דרכו הפולחנית בחטא העגל!

האם ייתכן שברובד הגלוי מנחילה התורה את דגם המנהיג האבסולוטי המתאים לתקופתה ומגולם בידי משה אבל ברובד הסמוי, באמצעות המילה "ויקהל" שמדגישה את כוחה של הקהילה, את כוחו של הציבור, דווקא מעודדת דגמי מנהיגות הפוכים? האם הרובד הסמוי הזה מבוטא באמצעות עלילת הספר שבסופו מודח משה מהנהגת הפולחן ואהרן ובניו תופסים את מקומו? האם הרובד הסמוי הזה מתגלה באמצעות המדרשים שדווקא מתייחסים אל קרח בהערכה וסבורים שתפיסתו היא התפיסה הראויה לעתיד לבא?

מנקודת מבט אחרת ניתן להסתכל על המאבק בין שני דגמי המנהיגות של משה ואהרן כתיאור של תהליך היסטורי – פוליטי. ניתן לראות את מעשה העגל כניסיון להקים מנהיגות נבחרת שהעם קובע את שליחותה (אהרן) לאחר היעדרות או היחלשות של מנהיג סמכותני (משה). אלא שאז המנהיג הסמכותני מגייס צבא, גורם למלחמת אחים וכך הוא משיב את שלטונו. פרשת הקמת המשכן מלמדת שהוא לא הצליח להשיב את כוחו כמקודם והיה חייב לתת לאהרן (שעד אז שימש כדוברו ועוזרו בלבד) ולבניו חלק ממשי בהנהגה. כידוע את ההיסטוריה קובעים המנצחים. מה שבדיעבד מסופר כהצלחה מסחררת והרמונית (כאתוס) מן הסתם נראה אחרת בדור המדבר (של כל מעשה חלוצי).

אנחנו, שחיים את אופני ההנהגה של אהרן ובעיקר של קרח, אנחנו שעסוקים בחירות אחרי בחירות (בקצב מסחרר שמסכן את הדמוקרטיה ואת המשילות כאחת) בהערכתן של קואליציות אפשריות ובחישובן, יודעים שגם הנהגה שנבחרת ע"י העם, שגם הנהגה שמבוססת על קואליציה של קבוצות, ועל חיבורים – עלולה להסתאב. אנחנו יודעים שקואליציות יכולות להיות "קהל מרעים" הן מלשון רוע והן מלשון תרועה. הרבה רעש. הרבה תעמולה. וקהילה אמיתית אין. אני מניחה שרובנו חווים מיאוס לא מבוטל מהמערכת הפוליטית שלנו. חלקנו אולי נהנים לחלום על סוגים של ענישה להנהגה המסואבת מהסוג שנחלו חוטאי העגל או קרח ועדתו. חלקנו אולי חולמים על מנהיג "חזק", שיצליח להקהיל את כל עדת ישראל (כך לפי מדדי המכון לדמוקרטיה). חלקנו אולי מעריכים מנהיגים, כולל מנהיגים קיימים דווקא בשל סמכותיותם היתרה שאינה מתכופפת בפני דבר. האמת היא שהמדרשים השבוע מלמדים אותנו שאלו חלומות שווא והערכות שווא. 

המדרש מלמד אותנו שבסופו של דבר מה שיוצר מנהיגות בריאה הוא קהילה בריאה. האם הקהילה נוהגת כ"קהילת משה" או כ"קהילת אהרן". האם היא עסוקה בפולחן מסוג חטא העגל ששיאו (שמות ל"ב ו'):

וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.

או שהיא עסוקה בפולחן מסוג הקמת אהל מועד ששיאו בפסוק החותם את הספר:

כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם.

המדרש מלמד אותנו שאותה חברה עצמה יכולה להיקהל ולהפוך לקהילת אהרן, ואז לתקן את דרכיה ולהפוך לקהילת משה. הלך רוח מסויים – אירוע, פרוייקט, חרדה, מאזן כוחות – יוצר את הרשע. ושינוי קל בהלכי הרוח ובנסיבות של אותה חברה עצמה יוצר את התיקון והכפרה.

מאחלת ומתפללת שנחל להיות קהילה מכפרת. קהילת משה.

שבת של שלום וקהילתיות.