התיאוריה הפסיכודרמטית, מיסודו של הפסיכיאטר יעקב לוי מורנו, מעמידה את פתרון הבעיות הנפשיות והחברתיות שלנו על יציאה מ"מוצרים חברתיים שמורים". "מוצר חברתי שמור" הוא כל דפוס התנהגות, נורמה חברתית או תוצר תרבותי קיימים (מהרגלי נימוס, דרך סרטי קולנוע ועד אמונות אידיאולוגיות). הטיפול הפסיכודרמטי מתרחש בפעולה – אנשים מסתובבים בחדר, מחליפים מקומות, מעלים סצנות – ובקיצור יוצאים ממקומם (ובכלל זה מדמותם). הפעולה מטרתה ליצור ספונטניות, שתחולל יצירתיות. היצירתיות משנה את המוצר החברתי השמור. בין אם היא גורמת לנו לברך את שכנינו לשלום באופן חדש, גורמת לנו ליצור סרט קולנוע חדש, או לשנות מעט את האידיאולוגיות שלנו. נראה שהזוהר קורא את פרשת "ויצא" כמו מורנו.

****

בפרשה מספר הזהר על רבי יצחק, אחד מעשרת חברי "החבורה הקדושה" של רבי שמעון בר יוחאי (החסמב"ה של ספר הזהר) שיושב בפיתחא של "מערת אפיקותא". באטימולוגיה של חכמי ימי הביניים היא "מערת היציאה" (ראו למשל רש"י ורשב"ם למילה "אפיקומן" – פסחים קי"ט ב'). את המדרש הזה אני מבקשת לקרוא דרך העובדה שאין בארץ ישראל מקום כזה. ככל מערה ספרותית, ממערת רבי שמעון בר יוחאי ועד המערה במשל אפלטון, המערה היא אינקובציה לגילויים חדשים – אלא שלהבדיל מכל המערות, בסיפור שלנו, הגיבורים אינם נכנסים אליה כלל. כל כולה מערת האנטי-מערה. כך מתאר הזהר את שהתרחש (זהר קמ"ח א' – מתורגם):

רַבִּי יִצְחָק הָיָה יוֹשֵׁב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מְעָרַת אֲפִיקוּתָא. עָבַר אִישׁ אֶחָד וּשְׁנֵי בָנִים עִמּוֹ, וְהָיָה אֶחָד לְאֶחָד אוֹמֵר, חֹזֶק הַשֶּׁמֶשׁ הַזֶּה הוּא מִצַּד הַדָּרוֹם, וְאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא עַל הָרוּחַ, מִשּׁוּם שֶׁהָרוּחַ הִיא קִיּוּם הַשְּׁלֵמוּת שֶׁל כָּל הַצְּדָדִים, וְאִלְמָלֵא שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּשְׁלֵמוּת, אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לְהִתְקַיֵּם.

בפתח המערה עוברים אב ושני בניו, שגם הם יצאו, משום שהם הולכים בדרך מחוץ לעיר. האח (שעוד מעט שנגלה שהוא הבכור) מספר לאחיו הקטן עובדות מדעיות על יציאתן של השמש והרוחות ממקומן. האח עומד על העובדה שבמעבר השמש ממזרח למערב, בשעות הצהריים המסלול אינו מעגלי (או אליפטי) מדוייק אלא השמש נוטה לדרום ואז היא בשיא חומה (כמובן שבשפתנו המדעית זה ישקף את סיבוב כדור הארץ ולא את מהלך השמש). לפי הקוסמולוגיה הקדומה אותה אימצו חז"ל מקורן של הרוחות הוא בארבע קצוות הארץ, מקום מפגשה של הארץ עם קצות השמים כפי שמבוטא בשם "ארבע רוחות השמים". לכל קצה של הקוסמוס ישנם אפיונים משלו (גשם, ברד, אור, קור, חום וכיוצ"ב). תנועת הרוחות היוצאת מהקצוות מניעה את האיכויות הללו וממזגת את מזג האוויר והתאורה שלנו לבל נקפא או נתבשל, נסתנוור או נחיה בעלטה מוחלטת (ראו למשל פרקי דרבי אליעזר ג'. עוד על המדרש הזה מצפון תיפתח הרעה – מיתוס ואנטי-מיתוס במדרש). בקיצור, מסביר האח הבכור, כל החיים על פני כדור הארץ מבוססים על אנרגיית השמש, חומה ואורה. אבל ללא הרוחות הממזגות וממתנות לא היינו יכולים לעמוד בחום השמש. בתגובה האח הקטן מסביר לאחיו הגדול שהוא אינו "פראייר" והוא מבין היטב שהאח לא נתן לו רק הרצאה מדעית אלא רמז לעולם הרוחני. וכך עונה האח הצעיר:

אָמַר לוֹ אָחִיו הַקָּטָן: אִלְמָלֵא יַעֲקֹב, לֹא הִתְקַיֵּם הָעוֹלָם. בֹּא רְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁיִּחֲדוּ בָנָיו אֶת הַיִּחוּד שֶׁלְּמַעְלָה וְאָמְרוּ (דברים ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד, זוֹהִי הַשְּׁלֵמוּת הָעֶלְיוֹנָה לְהִתְיַחֵד בְּיִחוּד אֶחָד, אֲזַי הִתְחַבֵּר יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, וְנָטַל אֶת בֵּיתוֹ, וְיָשַׁב בּוֹ בְּחִבּוּר אֶחָד עִם הָאָבוֹת, לְהִתְחַבֵּר זָכָר וּנְקֵבָה יַחַד.

גם כאן מסתמך הזהר על המדרש החז"לי לפיו הראשונים שאמרו את הפסוק "שמע ישראל" היו בני יעקב כשהבטיחו לאביהם שהם כולם נאמנים לדרכו ואין בהם אח שראוי לדחותו כפי שנדחו ישמעאל ועשיו בני אברהם ויצחק (ראו פסחים נ"ו א'. עוד על המדרש הזה ראו תרעומת המינין). באמצעות המדרש האח הקטן מתייחס למבנה עולם האלהות הזהרי – מצד ימין, מצד דרום, ספירת החסד, המכונה גם אברהם וממנה יוצא השפע האינסופי לעולם. מצד שמאל, צפון, ספירת הדין, המכונה גם יצחק ומשם יוצאים הצימצום והגבולות. באמצע, במה שמכנה הזהר "הקו האמצעי", ספירת תפארת, המכונה יעקב, הממזגת בין הכוחות. כשהיא כוללת את כולם היא יכולה להזדווג עם השכינה – היא הספירה הנקבית.
כך מתרגם האח הקטן את דברי האח הגדול: היציאה של כוחות קיצוניים ממקומם ומיזוגם במהות אחרת נדרשים לא רק בעולם הטבע אלא גם בהתגלות האלהית המקבילה לעולמו הרוחני של האדם, והם התנאי לפוריות.

בשלב הזה רבי יצחק מתלהב:

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֶשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶם וְאֶשְׁמַע מָה הֵם אוֹמְרִים.

כשרבי יצחק מתלווה אליהם האב נותן לילדיו דבר תורה על יציאה נוספת:

פָּתַח אוֹתוֹ הָאִישׁ וְאָמַר תהילים קל"ב ח'), " קוּמָה יְהוָה לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ"
(והפסוק הבא) "כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךְ יְרַנֵּנוּ".

מִכָּאן לָמַדְנוּ, שֶׁמִּי שֶׁמַּזְמִין אֶת הַמֶּלֶךְ, יְשַׁנֶּה אֶת מַעֲשָׂיו כְּדֵי לָתֵת שִׂמְחָה לַמֶּלֶךְ…. 
וַחֲסִידֶיךְ יְרַנֵּנוּ? הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת לְוִיֶּיךְ יְרַנֵּנוּ!
…
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דָּוִד, אֵינִי רוֹצֶה לְהַטְרִיחַ עָלֶיךְ. [אלו] [אמר לו הקדוש ברוך הוא, דוד, לא כך].
אָמַר לוֹ דָּוִד, רִבּוֹנִי, [לא כך, אלא] כְּשֶׁאַתָּה בְּהֵיכָלְך, אַתָּה עוֹשֶׂה רְצוֹנְך.
כָּעֵת שֶׁהִזְמַנְתִּי אוֹתְך, הַדָּבָר עוֹמֵד בִּרְצוֹנִי – לְקָרֵב אֶת אֵלּוּ, שֶׁהֵם יוֹתֵר חֲשׁוּבִים, אַף עַל גַּב שֶׁאֵין דַּרְכָּם בָּזֶה.

האב מלמד את הילדים שכשמבקשים לזמן את האל, צריך לצאת מהמוצר החברתי השמור. ההיכל הוקם לשכינת האל אולם בסופו של דבר בהכרח האל כלוא בו. התגלות היא מפגש, וככל מפגש היא חידוש בעולם, ממילא יש להזמין את המלך אל מחוץ להיכל. כדי להדגים את העקרון הזה מצטט המדרש את הפסוק מתהילים בו עוסקים בעבודת האל הכהנים והחסידים במקום הכהנים והלוויים. האל  מצטער על הקושי העומד בפני דוד המלך, שכן אין דבר מערער וקשה יותר לחברה ולקהילה מערעור על  חלוקת התפקידים המסורתית בה. בגירסה אחרת אלהים ממש כועס על דוד. אבל דוד עומד על דעתו: דרושה חלוקת תפקידים חדשה לפי החשיבות בעולם בעיני. במדרש רדיקלי ומפתיע בהומניזם שלו מעדיף הזהר את מי שחשובים לעולם, החסידים, על פני רצון האל.

המדרש מעמיד בפנינו יציאה-תנועה משולשת, התנועה בטבע, כשגרמי השמים יוצאים ממקומם. התנועה של האל, כשהוא יוצא להתגלות (שהיא כאמור גם תנועה רוחנית בעולם ובנפש). ולבסוף התנועה הדתית או התרבותית – כשהאדם יוצא מהקיבעון התרבותי שלו על מנת ליצור יצירה תרבותית חדשה. רבי יצחק היוצא מפתח מערת היציאה ומצטרף למשפחה המטיילת מדגימים בגופם, בעצם המעשה, את התנועה שתובע הזוהר לצורך קיום העולם.

****

המדרש הזהרי מכוון אותנו לשים לב לשלושת "היציאות" המתלוות ליציאת יעקב לדרכו כפי שמתואר בתחילת פרשת ויצא (בראשית כ"ח י'-כ"ב):

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.  וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ…

התורה מדגישה שיעקב יוצא במקביל למהלך השמש. במילים אחרות, ההקבלה בין ההליכה בדרך,  והתנועה הקוסמולוגית – שנמצאת במדרש הזהרי קיימת כבר בפשט הכתוב. לאחר מכן ממשיכה התורה בחלום יעקב הכולל התגלות אלהית ומלאכי אלהים שיוצאים ממקומם ועולים ויורדים:

וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר: אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק… וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה. וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ…. 

כך מתוארת ההתגלות האלהית שהיא יציאת האל ממקומו ממש גם כתיאור המהלך הרוחני הצפוי ליעקב שאיננו סתם יציאה אלא פריצה – "וּפָרַצְתָּ". ממש כפי שראינו בדברי האח הקטן, לרבות המוטיבים הנזכרים בזוהר: האזכור בתורה של אברהם ויצחק כמו גם ההדגשה על ברכת הזרע, מקבילים לדרשת האח הקטן, הקושרת בין המיזוג של יעקב את אבותיו לבין הזיווג בין זכר ונקבה.

לבסוף מדגישה הפרשה את היציאה הדתית-יצירתית:

וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ…  וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר:  אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ,  וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי – וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים.  וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים. וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

בעקבות היציאה יוצא יעקב מדת אבותיו וקובע עבודת ה' יצירתית חדשה. ראשית הוא מקים מקדש חדש, שנית, הוא מתנה את ההכרה באלוהי אבותיו בהצלחת דרכו. יעקב מחדש דתיות "על תנאי" שמעולם לא שמענו כמותה אצל אברהם ויצחק. מדת שממוקדת בהתמסרות מוחלטת לאל, הופכת דתו של יעקב למבחן מציאותי של הדרך הראויה – מעתה הדרך הראויה היא זו שמייצרת שגשוג לאדם.  ושלישית מחדש יעקב חיוב דתי חדש – מעשרות.

ממש כמו בסיפורו של האב במדרש הזהרי, כשיעקב מזמין את המלך מהיכלו הוא יוצר התחדשות דתית המבטאת ערכים חדשים. הוא משנה כמעט מקצה לקצה את המוצר התרבותי השמור של אבותיו.

הזהר טוען שהיציאה אינה אובדן העוגן והשייכות בעולם אלא היא מאפיינו היסודי.

שבת של שלום ויציאה ממערות ומנהרות.