המצווה הראשונה שהצטווינו כעם היא לחגוג את ראש חודש:

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. (שמות י"ב ב')

החג הכי בסיסי וראשוני ביהדות, החג הנחגג ביותר (כנראה) בתקופת בית ראשון, המצווה הראשונה –  ראש חודש. כל החגים הם באופן כזה או אחר זכר ליציאת מצרים. על ראש חודש נצטווינו עוד במצרים, בשיא השיעבוד. גם קרבנות היום מקבילים לסטנדרט הקרבנות המוקרבים בחגים: שני פרים, איל ושבעה כבשים – כי אין מקום עם מנגל יותר שווה מאשר במקדש. אבל הדבר המיוחד בחגי ישראל ובכללם ראש חודש הוא שלא מביאים רק קרבן המבטא שמחה והקרבה כלפי ה' אלא מביאים גם שעיר (עז) לכפרה. בכל פעם שאנחנו חוגגים אנחנו נדרשים גם לחשבון נפש. בכל החגים אומרת התורה שמטרתו של השעיר היא לכפר עלינו. ובלשון התורה (במדבר כ"ח כ"ב): "וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" לעומת זאת בראש חודש מצווה התורה (במדבר כ"ח ט"ו): "וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה'" הגמרא (בבלי, שבועות ט' א') מביאה שני מדרשים שונים להסביר מה זה "חטאת לה'":

אמר רבי יהודה אמר שמואל… אמר קרא (=המקרא) "ושעיר עזים אחד לחטאת לה'" חטא שאין מכיר בו אלא ה', יהא שעיר זה מכפר…
אמר ריש לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו "לה""?
אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

שמואל מסביר שהמיוחד בראשי חדשים הוא שאנחנו מנסים לכפר על חטאים שאף אחד אינו מכיר בהם מלבד ה'. החברה לא יודעת שנעשה חטא. החוטא אינו מכיר בחטאו. לפעמים אולי אפילו הנפגע אינו יודע שזה חטא כי אין שום שפה חברתית ונורמטיבית שתגדיר עבורו את העוול שנעשה לו. יש חטאים שרק ה' מכיר בהם. ובכל חודש מצווה עלינו לזכור שיש חטאים כאלו. המדרש של ריש לקיש עוד נועז הרבה יותר מכך. המדרש אומר שאלהים עצמו חוטא וזקוק לכפרה. המדרש המובא בשם ריש לקיש מבוסס על מדרש מפורסם מאוד ועתיק מאוד (מופיע כבר בתרגום יונתן על במדבר כ"ח ט"ו) ובמסכת חולין (דף ס' עמ' ב') מובא כך:

אמרה ירח לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך! 

לפי המדרש בתחילה ברא אלהים את השמש והירח שווים בגודלם ובעוצמת תאורתם. אבל הירח ביקש(ה) היררכיה! היא טענה שלא יכול להיות שיהיו שני מלכים בשמים – שני כוחות שווים. לפי המדרש אלהים קיבל את הרעיון שצריך היררכיה ועד סוף כל הדורות, כל חודש מחדש, הוא מבקש כפרה על כך שיצר היררכיה בעולם.

הגמרא במסכת שבועות שמביאה את דברי שמואל ודברי ריש לקיש שואלת איך יכול להיות שמפסוק אחד, ממש מאותה מילה – לה' – אפשר להגיד שהקרבן מכפר גם על האל וגם על חטא שאינו ידוע. הגמרא עונה שבמילים "חטאת לה'" יש טעות דקדוקית מכוונת. לשיטת שמואל היה צריך להיות כתוב "חטאת ה'" ואילו לשיטת ריש לקיש היה צריך להיות כתוב "חטאת על ה'". אלא שהתורה נכתבה באפן מעומעם על מנת להכיל את שני ההסברים.

השאלה היא למה בכלל הגמרא שואלת שאלות שעניינן אסמכתא על שני טקסטים שהם דברי אגדה מובהקים. סוג השאלות שתוהה איך אפשר ללמוד שני דברים מאותו פסוק נשאל בדרך כלל כשהפסוקים מובאים כמקורות מהתורה להלכה הנוהגת בפועל. במקרים הללו רוצה הגמרא לברר שההסתמכות על דיוק פסוקי התורה היא עקבית ואינה שרירותית. לעומת זאת דבר רגיל הוא במדרשי אגדה שיש בהם עמדות חולקות. בד"כ לא מציעים ליישב את המחלוקת ולהכליל את העמדות יחד. אבל האמת היא ששני המדרשים הללו אכן קשורים בטבורם. הסיבה שישנם כל כך הרבה חטאים שאינם ידועים ומוכרים היא ההיררכיה בעולם. מאז ומעולם בכל התרבויות, כל פגיעה במלך או במרחבי הבית בפאטריארך הוכרה כחטא כבד שבד"כ דינו היה מוות. אפילו פגיעה סימלית (שמות כ"א י"ז): "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת". (שמות כ"ב כ"ז) "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר (=תקלל)" ועוד. במי אפשר היה לפגוע ולעיתים עד מוות? בנשים, קטנים, עבדים, בני עמים זרים. פגיעות רבות ומגוונות באלו לא נחשבו בכלל לחטא לאורך רובה של ההיסטוריה האנושית – מהכאת ילדים, דרך אינוס נשים (במיוחד אם מדובר באשתך החוקית) ועד הכאת עבדים למוות (בטענה שלא מתערבים בקניינו של אדם. רעיון שהתורה ניסתה באופן חלוצי להגביל מעט, לא בהצלחה ניכרת). אבל הגמרא יודעת שיש אנשים שקופים וחטאים שקופים. הגמרא יודעת שאלו אותם שאינם מעורבים בקביעת החוק. הגמרא מדגישה שעל אף העיוורון של המשפט ושל החברה ה' אינו עיוור. היא מבקשת להכליל את שני המדרשים כי היא מכירה באורח אמיץ בקשר בין היררכיה לחטאים שאינם מוכרים.

יש הבדל אחד בין תפיסתנו אנו לתפיסת הגמרא. הגמרא סבורה שהיררכיה היא גזרת שמיים, היא טבע העולם, ולכן מי שצריך עליה כפרה הוא אלהים. ייתכן שהגמרא צודקת, אפילו סביר ביותר. העובדה היא שאיננו מכירים קבוצות אנושיות ללא היררכיות. ובכל זאת אנו מנסים לתפוס היררכיות כהבניה חברתית, כבחירה תרבותית, כחטא שלנו – כי רק תפיסה כזו מאפשרת לנו לקחת אחריות ולנסות לערוך שינוי.

****

בשבועות האחרונים אני מוקפת בתוצאות מהפכת metoo. זה התחיל בתיק בגין מעשי סדום ואלימות חמורים ביותר של בעל סמכות (בבי"ס דתי לאומי – תורני) כנגד תלמידתו אותה אני מייצגת בימים אלו. המשיך בדיונים בקבוצות להט"בקיות על אדם שהיה סמל קהילתי, אדם ששילם בגופו ואף בחייו על מוראותיה של ההומופוביה שלעיתים היא רצחנית כפשוטו, ועכשיו נטענות כלפיו טענות חמורות ביותר על אלימות מינית. במקביל בסניף בחו"ל של המקום בו אני לומדת (ארגון דתי רפורמי) נחקרים מעשים של מנהיג דתי כלפי תלמידותיו הסטודנטיות. וכמובן סיפורו של חיים ולדר ששטף את כל העיתונים (במיוחד הדתיים) כך שלא ניתן היה לחמוק מכך. כשהגעתי ללימודיי השבוע סיפר לי חבר כי עבר עליו שבוע קשה. הוא היה קרוב לאחת מנפגעותיו של ולדר ששלחה יד בנפשה ורק עכשיו קמו מהשבעה.  לבי נשבר. 

רובם המכריע של האירועים הללו התרחשו לפני עשור ויותר. מרבית הפוגעים הנ"ל כבר אינם בין החיים. אבל עד לימים אלו ממש כל המקרים הללו היו בבחינת חטאים הידועים רק לה'. בכולם החוטא לא הכיר בחטאו. בכל המקרים הנפגעים לא האמינו כי החברה תכיר בחטא שנעשה כלפיהם. במיעוטם של המקרים הנפגעים אפילו לא ידעו להמשיג את החטא.

****

כשההיררכיות נשברות החטאים יוצאים לאור. כשהחברה מכירה בחטאיה גם הקב"ה צריך פחות כפרה… המדרש מלמד אותנו שהמצווה הראשונה שנצטוו ישראל היא קידוש החודש – לנחם את הלבנה על מיעוטה. מדי חודש בחודשו עלינו להיות קשובים לחטאים שרק ה' מכיר בהם. עלינו לחפש את החטאים אליהם אנו עיוורים, את החטאים הנובעים מהמבנים החברתיים שלנו – המבנים שמאפשרים ולעיתים מעודדים חטא, ואם לא מעודדים ממש הרי מאפשרים את הסתרתו באפילת הלבנה שנתמעטה. מתפללת ומתנחמת בנבואת ישעיהו (ל' כ"ו): 

וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא.

שבת של שלום ואור.