כשחסרו לנו לקוחות או כשהוצאותינו עלו על הכנסותינו נהגנו לתת צדקה. הכל בגלל הגמרא הזו (תענית ח' ב', מתורגם) –

רבי יוחנן פגש את ילדו של ריש לקיש.
אמר רבי יוחנן לילד: אמור לי פסוקך (הפסוק שאתה עכשיו לומד בביה"ס).
– אמר לו: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר
– ‏אמר לו (רבי יוחנן): ומה זה עשר תעשר?
– אמר לו הילד: עשר בשביל שתתעשר!
– ‏אמר לו (רבי יוחנן לילד), מניין לך?
– ‏אמר לו (הילד): לך, נסה.
– ‏אמר לו (רבי יוחנן):  ומותר לנסות את הקדוש ברוך הוא?! והרי כתוב: "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה'"
– ‏אמר לו (הילד): כך אמר רבי הושעיא: חוץ מזו. שנאמר (מלאכי ג' י'): "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי".

הציטוט שמוכיח שמותר לנסות את אלהים בצדקה לקוח מהפטרת השבת שלפני פסח – "שבת הגדול". רבי יעקב עמדין (גרמניה, המאה ה-18), בסידורו "בית יעקב" מסביר מדוע קוראים את זה דווקא לפני חג הפסח ואחד מהסבריו הוא שההפטרה עוסקת בחובת המעשרות ובמילותיו:

לפי שבפסח העולם נידון על התבואה (כאמור במשנה במסכת ראש השנה א' ב'). ואמרו חכמים: בעוון ביטול מעשרות, שמים נעצרין והיוקר הווה, ובני אדם רצין אחר פרנסתם ואינם מגיעים, ומביא רעב של כליה וכו'. ואם נותנים מעשרותיהם, מתברכים. שנאמר: "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" הרי הדבר מפורש מאד שהפטרה זו מענין של פסח היא תמיד. ולפיכך מפטירין בה לפני הפסח. להזהיר את העם על ענין המעשרות קודם גמר הדין על התבואה, שלא תלקה בשבילם.

אביב בעברית פירושו שתיל רך וצעיר. התבואה, בעונה הזו, ובפרט השעורה, מתחילה לגדול. זהו יום הדין של החקלאי. האם הגבעולים הרכים יהפכו תבואה בריאה ומניבה? האם לכולנו תהיה מספיק תבואה השנה?

לשיטת רבי יעקב אנחנו מזכירים מעשרות כדי שהתבואה תעלה יפה – כדי שתהיה לנו די פרנסה, כדי לעצור את יוקר המחיה, כדי שלא נרעב. השאלה היא מה הקשר בין מעשרות לקשיי פרנסה ורעב? מבחינת תחושת הצדק יש כאן "מידה כנגד מידה" – חברה שדואגת שגם החלשים בתוכה לא ירעבו היא חברה שעל פי הצדק מגיעה לה שלא לרעוב. אבל אני סבורה שתפיסת הגמול של התורה היא ניתוח מעמיק של המציאות. לדעתי רבי יעקב מציע ניתוח חברתי-כלכלי של משמעות המעשרות. חובת המעשרות היא לתת חלק מכל מה שיש לנו לכהן ללוי ולעני ולשמור על הקשר שלנו עם ירושלים והמקדש באמצעות מעשר שני שנאכל בירושלים. 

המעשר הוא מיסוי דתי שעיקרו דאגה הן לממסד הדתי (הכוהנים והלוויים, וההזדהות עם ירושלים) והן לחלקים החלשים בחברה (הלוויים שאין להם נחלה ולכן הם חשופים לעוני והעניים עצמם). מה שמלאכי בתנ"ך, רבי הושעיה בגמרא ורבי יעקב עמדין בסידור טוענים הוא, שחברה שמצד אחד דואגת למוסדותיה ומזדהה איתם – מה שמתבטא בכך שהיא אינה מעלימה מס, ומצד שני דואגת לחלשיה וענייה, היא חברה יציבה שהפערים בה קטנים. זו חברה בריאה כלכלית וממילא יש בה עבודה. יוקר המחיה בה סביר והיא מונעת רעב. מיסוד יציב אוגר אוכל וכסף, ויכול לווסת שנים קשות. כאמור בהפטרה "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי". חברה שהפערים בה קטנים מייצרת יוקר מחיה שמתאים פחות או יותר לכולם. מייצרת כסף סביר להניע את המסחר והכלכלה כך שיש פרנסה. חברה בריאה מונעת רעב.

לא פלא שההגדה של פסח נפתחת בהזמנה לכל העניים להצטרף לשלחן הסדר שלנו "כל דכפין ייתי ויכול. כל דצריך ייתי ויפסח" (כל רעב יבוא ויאכל. כל נצרך יבוא ויתכבד בבשר קרבן הפסח). לפי המסורת שלנו, ממש בליל הסדר, כשאנו יושבים בשמחה ובחגיגיות לשולחנות העמוסים בכל טוב, נפתחים ספרי הדין ואלהים מחליט האם יהיה לנו השנה די אוכל. ברגע הזה כדאי "לשכנע" אותו ובעיקר את עצמנו שאנחנו מנהלים חברה שיודעת להתגונן מפני רעב ועוני. פתיחת ההגדה ממשיכה את ההיגיון של שבת הגדול כמו של המעשרות בכללותם. ליל הסדר אינו מיועד רק למשפחה הבודדת. ליל הסדר מיועד לייצר חברה יציבה ובריאה.

מכאן הרעיון של "קמחא דפיסחא" אנחנו דואגים לכך שלכל אחד תהיה ארוחת חג. אנו מעשרים משלנו לכלל . "עשר בשביל שתתעשר". אנחנו מייצרים חברה בריאה המגנה על כולנו.

שבת של שלום ונדיבות.