פרשת עקב מתארת את המן באופן מאוד לא שגרתי (דברים ח' ג'-ד'):
וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן… לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם.
הגמרא לא מבינה איזה עינוי קיים עבור אנשים שכל בוקר כל מזונם יורד להם מהשמים. מזון שבו לפי המדרשים, ניתן לתת כל טעם. על מנת לענות לשאלה זו היא מביאה מחלוקת מדרשית (יומא, ע"ד ב'):
רבי אמי ורבי אסי:
(א)חד אמר, אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו.
ו(א)חד אמר, אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל.
לדעת רבי אמי העינוי במן הוא חוסר הבטחון. אף פעם לא היה לאבותינו ולאמותינו אוכל למחר. לדעת רבי אסי העינוי במן הוא חוסר האסתטיקה. אבותינו ואמותינו טעמו טעמי גן עדן. אבל זה תמיד נראה אותו דבר. ללא שום גיוון אסתטי. לדעת המדרש אנחנו רודפים אחרי צבירת ממון לצורך 2 מטרות: בטחון ואסתטיקה – ושתיהן שקריות. התורה מסבירה לנו שהלחם לא יקנה לנו בטחון. המצב האנושי הוא כזה שאינו מאפשר להשיג בטחון. המציאות אינה נתונה לשליטתנו. כל הכסף שבעולם, כל מצבורי המזון שבעולם, לא יבטיחו את בריאותנו, את האפשרות שגם מחר תהיה פת בסלנו. הפתרון של רבי אמי הוא הבטחון בה'. "מוֹצָא פִי ה'". אנו זקוקים לאמונה כדי להתגבר על החרדה. כפי שהיטיבה לתאר לאה גולדברג:
לְמִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין קָשֶׁה לִחְיוֹת הַשָּׁנָה.
רבי אסי תוקף את המצב האנושי מכיוון אחר. אנו רודפים אחרי יופי. אנו רוצים מזון אסתטי. אנחנו רוצים בן / בת זוג נאים ודירה נאה וכלים נאים וארוחות גורמה בצילחות אמנותי. בכל הסרטים שאנחנו רואים הטוב מגולם תמיד ע"י שחקנים יפים במיוחד. הוליווד מספרת לנו, ממש כמו אפלטון ש"היפה הוא הטוב. הטוב הוא היפה". אולם במצב האנושי טמון (גם) כיעור. פיסי ומוסרי. הבריחה מהכיעור מחייבת התכחשות לגופנו, התכחשות לחולשותינו ובעיקר התכחשות לעוולותינו. מעוני מנוול, דרך מצבם של חסרי הבית, עבור במחסור ברפואה החושפת את כיעור הגוף החולה ועד לכיעור הנורא שבערימות גופות. כל אלו אינם (רק או בעיקר) מעשי ידי שמיים. לדעת רבי אסי היפה עלול להיות גם רע מאוד. לדעתו המן בא לשלול את הזיהוי בין היפה והטוב. הטוב טמון ב"מוצא פי ה'". אנו זקוקים לתורה מוסרית כדי להיזהר מההערצה ליופי.
לא על הלחם – על היפה ועל הבטוח יחיה האדם. האדם חי על אמונה ומוסר – על המן.
