עשרת הדברות נפתחות בהיגד הידוע (שמות כ' ב'):

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם…

נהרות של דיו נשפכו על השאלה האם מדובר בציווי. תפיסות רציונליסטיות, שנטו לתפוס את האמונה כהכרח לוגי למי שמעיין כראוי, נטו לראות בכך מצוה (למשל הרמב"ם). אחרים חשבו שאף אם האמונה היא תוצאה של השכלה ראויה, הרי ידיעה היא עניין הכרחי ואין מה לצוות עליו. איני יכולה לדעת את שאיני יודעת, או לא לדעת את שאני יודעת. בכל מקרה לא ייתכן ציווי ללא אמונה במְצווה ואם כך הרי זו מצווה עקרה המניחה את המבוקש (כגון רבי חסדאי קרשקש, המאה ה-14. ספרד.) ולכן ראו בכך רק הקדמה למצוות, מעין תנאי לתחולתן. אחרים (כגון ריה"ל) סברו שאמונה בכלל אינה עניין רציונאלי. לגישתם אמונה היא חוויה ולכן הדגישו את המילים "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". דהיינו הקדמה שמדברת על החוויה הקולקטיבית שלנו כעם בה חשנו בנוכחות האל. לרבים אחרים היה כל כך ברור שאי אפשר לצוות על אמונה באל שהם לגמרי הוציאו את הפסוק הזה מפשוטו וקבעו שהוא מצווה על אמונה בתורה או בנבואת משה וכיוצ"ב (למשל הר"ן – ספרד. המאה ה-14. וספר הלכות גדולות מתקופת הגאונים).

כשקראתי כמה מהפרשנים הללו הרגשתי שכל הדיון זר בעיני. האם מישהו מאיתנו מאמין שניתן להוכיח את מציאות האל? האם מישהי מאיתנו חווה את יציאת מצרים בכזו הרגשת וודאות שהיא יכולה לבסס עליה את אמונתה? האם אפשר לפרש את הפסוק הזה ולו בדוחק כמצווה על תורה מהשמים? האם מישהי יכולה להאמין בתורה מהשמים כי מישהו ציווה עליה להאמין בכך?! שלא לדבר על כך שאם זה בכלל פסוק עקר שמניח את המבוקש הרי למה הוא בכלל נכתב?

רבנו בחיי בן אשר, (ספרד המאה ה13-14) מציע כיוון פרשנות אחר לגמרי. בפירושו לפסוק הוא קובע בקצרה:  

זו מצות הלב ואינו סיפור כי אם מצות עשה שיודה אדם ויאמין בלבו אמונה שלמה כי יש בורא נמצא אחד קדמון ואין עוד מלבדו.

לרבנו בחיי ברור שמדובר בציווי והציווי הוא על אמונה באל. ללא כל הנמקה וללא הסתייגות. וזאת מפרשן שעסק בקבלה ובפילוסופיה כאחד, ורגיל להאריך בפירושו לתורה.  אלא שאז הוא מגיע לדיבר החמישי (שמות כ' י"א):

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ.

ומנמק את הציווי בהנמקה מבריקה בעיני:

ואמר כשם שצויתיך בכבודי כן אני מצוך היום בכבוד אביך ואמך שהם שותפין עמי ביצירתך. וסתם הכתוב ולא פירש הכבוד הזה כי יש ללמוד אותו מכבוד האב הראשון יתעלה. וכשם שהזכיר באב הראשון יתברך שיודה בו ובמציאותו שהוא אלהיו כן יתחייב שיודה במולידיו שהם אביו ואמו, וכשם שהזכיר "לא יהיה לך" שלא יכפור בו [באל] כן יתחייב שלא יכפור באביו לומר על אדם אחר שהוא אביו.

רבנו בחיי סבור שמצוות כיבוד ההורים זהה ברציונל שלה (וגם בעיקר דרכי מימושה) למצוות האמונה באל. הכבוד להורים הוא הכבוד להיווצרותנו ממש כמו שהאמונה באל היא הענקת משמעות להיווצרותנו. "שהם שותפין עמי ביצירתך". אלא שהוא לא מסתפק בכך ומסביר במימוש המצווה שאדם חייב להודות שמולידיו הם אביו ואמו ואסור לו לכפור בכך שאביו הוא אביו. אלא שכאן יש בעיה קטנה… אף אדם במאה ה13-14, טרם המצאת הבדיקות הגנטיות, אינו יכול לדעת שאימו וקל וחומר אביו הם אכן מולידיו… רבנו בחיי יודע היטב שאין שום דרך רציונאלית להוכיח שהורינו הם אכן הורינו. הוא עצמו טוען שישנה אפשרות שפלוני יכפור באביו ויטען שיש לו אב אחר. עבור רבנו בחיי החיוב להאמין באל ממש כמו החיוב להאמין בהורינו אינו תוצר של שכנוע רציונאלי אלא תוצר של הכרעה נורמטיבית – לכן זו מצווה.

משמען של הכרעות נורמטיביות הוא אתי ולא רציונאלי. רבנו בחיי עומד על כך שכיבוד הורים היא "מצוה שכלית" אבל כמו שראינו אין הכוונה לכך שזו מצוה רציונאלית אלא שאיננו רוצים לחיות בעולם שאין בו נאמנות משפחתית. איננו רוצים לחיות בעולם שבו אנחנו לא מאמינים להורינו שהם הורינו וממילא לא מאמינים שאחינו הם אחינו, ואחת היא אם הורותם ביולוגית אם לאו. איננו רוצים לחיות בעולם שבו אנו תופסים את עצמנו כאנשים בודדים וחסרי שורשים ושייכות. המשפחה היא המסגרת הראשונית המעניקה לנו מיסוד ומשמעות, ומצווה עלינו להאמין בה ולכבד אותה. איננו יכולים להוכיח שהורינו יצרו אותנו במובן הביולוגי אבל אנחנו יודעים באופן בלתי אמצעי שהם יצרו את זהותנו הבסיסית ביותר.

מכאן ברורה כבר משמעות המצווה של האמונה באל. גם זו הכרעה נורמטיבית אתית וממילא אפשר ואף חובה לצוות עליה. משמעות ההכרעה היא שאיננו רוצים לחיות בעולם שבו נוצרנו משום דבר ולמען שום דבר. האמונה באלהים לפי רבנו בחיי היא האמונה שיש שותפים ליצירתנו ושהיווצרותנו ראויה לכבוד ולמתן משמעות. לפי רבנו בחיי קבלת התורה משמעה להאמין שיש לנו שייכות ותכלית. להאמין שאנחנו חייבים בנאמנות כלפי מי ומה שמעניקים לנו משמעות ותכלית – הם היוצרים את זהותנו הפיסית והמנטלית. לדעת רבנו בחיי הדיבר הראשון הוא לקבל שזה הבסיס של כל הנורמות שלנו. רק קבוצת אנשים בעלי זהות משמעות ותכלית יכולה להשתחרר מעבדות לחירות, להפוך לעם, לקבל על עצמה תורה, ולחתור אל הארץ המובטחת. כך נראים אנשים ש"יש להם" אלהים…

שבת של שלום אמונה ונאמנות.