אחד מציוויה של פרשת כי תצא הוא (דברים כ"ב ה'):

לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה.

הפסוק הזה "לא נח" לנו. כפי שלמדנו מהמאבק האפרו-אמריקאי לעולם אין דבר כזה "נפרד אבל שווה". וכידוע עבור הליברל ההיררכיה היא אבי אבות התיעוב. עבור קווירים הציווי הזה ממש מעלה חלחלה. המעניין הוא שגם לחז"ל ועוד יותר לראשונים לא נח עם הפסוק הזה. הם פשוט לא מבינים מה מתועב בלבישת בגדי בן המין השני. לכן הם לגמרי הופכים את הציווי. וכך מובא בגמרא (נזיר נ"ט א'):

לכדתניא (כמו ששנויה הברייתא התנאית, דהיינו ציטוט של מקור קדום) 
 ‏(הפסוק) "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה" מאי תלמוד לומר? (מה הוא בא ללמד אותנו?) 
 ‏אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש? הרי כבר נאמר "תּוֹעֵבָה הִיא". ואין כאן תועבה!
 אלא שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים.

המדרש טוען מפורשות שהתורה לא ציוותה שגברים לא ילבשו בגדי נשים וההיפך. כי זה לא מתועב. התורה ציוותה שהם לא יתחפשו לבני המין השני כדי לשבת בין בני המין השני. כי הישיבה המשותפת היא המתועבת. בתקופת חז"ל ועוד יותר בתקופת הראשונים התורה תעבור את "מהפכת הצניעות" וחוסר צניעות ועירוב בין המינים יהפכו לתועבה, ובהתאם לכך, החל מתקופת הראשונים, כך אכן יובן ציווי התורה כמעט על ידי כל פוסקי ההלכה – כמצווה של צניעות. המדהים והיפה בעיני במדרש הזה הוא קביעתו שמה שהתורה אומרת במפורש שהוא תועבה איננו תועבה. המדרש משנה את הפסוק כי לדעתו איננו לומדים מהתורה מה מתועב. לפי המדרש אנחנו מתעבים משהו בהתאם לערכים שלנו ולפי התיעוב שלנו אנחנו מפרשים את התורה. לדעת המדרש תיעוב הוא עמדה ערכית כל כך בסיסית וראשונית שהוא אינו יכול להילמד משום מקור. אפילו לא מהתורה. הוא חייב להיות המשקפיים שבהם אנו קוראים את כל המקורות. אפילו את התורה.

המדרש הזה מכריח אותנו לשאול את עצמנו: מה מתועב בעינינו? באילו משקפיים אנו באים לקרוא את התורה? מה אנחנו חייבים להניח שהיא מתכוונת או אינה מתכוונת?

(עוד על "כלי גבר" ו"שמלת אשה" במאמר "דרוש וקבל שכר – על מין ומגדר".).