בפרשת מטות, אלהים מתחיל להכין את משה למותו בציווי הזה (במדבר ל"א ב'):

נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ.

על כך אומר המדרש (במדבר רבה כ"ב ב'):

רבי יהודה אומר אילו היה רוצה משה לחיות כמה שנים היה חי(!)
שאמר לו הקדוש ברוך הוא "נְקֹם" ו"אַחַר תֵּאָסֵף" – תלה הכתוב מיתתו במדין.
אלא להודיעך שבחו של משה.
אמר, בשביל שאחיה יעכב נקמת ישראל?!
מיד (פסוק אחד אחר כך, פס' ג'): "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן".

לפי המדרש משה המנהיג המכונן שלנו, היה מוכן להקריב את חייו עבור האינטרס הלאומי. הוא מזמין אותנו לחשוב על הקרבה, אישית ולאומית.

מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה?