בפרשת קרח מצווה אהרן להישמר בעבודת המקדש (במדבר י"ח ז'):
וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם, עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם…
מדרש ההלכה התנאי מספר לנו על היישום של הפסוק הזה, הלכה למעשה גם לאחר החורבן (ספרי במדבר י"ח ז' סי' יד):
וכבר נשתהה רבי טרפון לבא לבית המדרש.
אמר לו רבן גמליאל: מה ראית להשתהות?
אמר לו (רבי טרפון): שהייתי עובד.
אמר לו (רבן גמליאל): הלא כל דבריך תימה.
וכי יש עבודה עכשיו?!
אמר לו (רבי טרפון): הרי הוא אומר "עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם" – לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש.
הימים הם ימי החורבן. בית המקדש כבר לא קיים. רבי טרפון, שהיה כהן, מאחר להגיע לשיעור וראש הישיבה ספק מתעניין ספק נוזף. רבי טרפון עונה תשובה תמוהה: איחרתי כי עבדתי. בשפה החז"לית סתם "עבודה" היא עבודת המקדש, ורבן גמליאל תמה, הרי אין מקדש. רבי טרפון מלמד שבאמצעות מתנות הכהונה – התרומה והחלה, הן "עבודת המתנה" שבפסוק – המתנות שהעם ממשיך לתת לכהנים מכל יבול, מכל מאפיה – עבודת המקדש ממשיכה. העבודה ממשיכה בכל ערי ישראל ובשפה החז"לית "בגבולין".
לאחר החורבן התחרות בין הכהונה לרבנות בדבר המשך ההנהגה בעם ישראל מוכרעת לטובת הרבנות. כל מי שיקרא את המשנה במסכת ראש השנה יראה מיד עד כמה החלפת המיסוד הכהני ברבני יצרה ערעור חריף על הסמכות בכללותה. אנחנו פחות מרגישים זאת כי "ההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים". ממילא המסורת שלנו כתובה כך שכמעט מובן מאליו שהמיסוד הדתי המרכזי הוא המיסוד הרבני. אבל במציאות התהליך כמובן היה מורכב יותר. רבי טרפון שייך לקבוצה הכהנית שקיבלה את הסמכות הרבנית, לכן הוא למעשה חלק משתי המסורות. רבן גמליאל חושב שהמערכה הוכרעה, שאין לרבי טרפון מה להיעדר מבית המדרש – מעוז המיסוד הרבני. רבן גמליאל ידוע בנוקשותו באכיפת הסמכות הרבנית החדשה. הוא מייסד תפילות וכופה אותן על הציבור. הוא מייסד את סמכות בית דינו לקבוע את מעגל השנה היהודי ועוד. כל הסמכויות הללו אינן עוברות ללא התנגדות. המסורת התלמודית מספרת שבשלב מסויים חכמים מרדו בו והדיחו אותו מראשות בית המדרש. לעומתו רבי טרפון עסוק בלנסות ליצור רצף בין הממסדים – לשמר את משמעות המקדש והמיסוד הכהני באמצעות מתנות הכהונה. הוא מבקש לאחר לבית המדרש, לבטא את העובדה שבית המדרש אינו המיסוד היחיד לו הוא מחוייב.
המדרש מלמד אותנו שבשעה שמימסדים מתערערים, אנו זקוקים לרבי טרפונים, לאנשים שמדברים ביותר משפה אחת, לאנשים שנאמנים ליותר ממיסוד אחד. אכן, המסורת היהודית חבה לרבן גמליאל הרבה מחוסנה וממנהגיה עד עצם היום הזה, אבל נדמה לי שהיא חבה לרבי טרפון את עצם קיומה – את העובדה שלא התפצלה, את העובדה שהערעור וההתנגדות לא יצרו שבר שלא הצליח להתאחות.
