בתיאור חסדי ה' בפרשת עקב מזכיר משה את נס המן (דברים ח' ג'-ד'):
וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן.
המדרש משתמש בפסוק זה כחלק מדרשה שלמה, רדיקלית ואירונית, המופיעה בגירסאות מגוונות, החל ממדרשים קדומים. (אני בחרתי דווקא את הגירסה המאוחרת יחסית של דברים רבה ד' ט'):
(תהילים קמ"ו, ז') עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט לַעֲשׁוּקִים נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים ה' מַתִּיר אֲסוּרִים – מדבר בישראל.
אמר רבי פנחס בר חמא: מלמד שהיו במצרים יותר מע' אומות ומכולן לא היו משעבדין אלא בישראל.
ומי עשה להם דין?
עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט לַעֲשׁוּקִים
נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים – אלו ישראל. מנין? שנאמר (דברים ח' ג'): וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן…
"ה' מַתִּיר אֲסוּרִים" אלו ישראל.
כיצד?
רבנן אמרי: שמונה דברים אסר להן הקב"ה והתיר להן שמונה בהן אמר הקב"ה אסרתי לך את החלב וכו'…
כאן מצטט המדרש מקור כל כך מוכר בעיניו עד שהוא כלל לא טורח להביאו בשלמותו אלא רק להפנות לתחילת וסוף הציטוט. את הגירסה הרחבה ביותר לציטוט מצאתי במדרש האמוראי (ויקרא רבה כ"ב י'):
ה' מַתִּיר אֲסוּרִים – מה שאסרתי לך התרתי לך. אסרתי לך חלב בהמה והתרתי לך בחיה. אסרתי לך גיד הנשה בחיה והתרתי לך בעוף. אסרתי לך שחיטה בעופות והתרתי לך בדגים.
רבי אבא ורבי יונתן בשם רבי לוי אמר: יותר ממה שאסרתי לך התרתי לך. דם הנדה אסרתי לך, התרתי לך דם בתולים. אסרתי לך אשת איש התרתי לך את השבויה. אשת אח (אסרתי) התרתי לך יבמה… לבישת כלאים (אסרתי), התרתי לך סדין בציצית. בשר חזיר (אסרתי), התרתי לך דג ששמו שיבוטא. את החלב (אסרתי), התרתי לך את השומן. את הדם (אסרתי), התרתי לך טחול. בשר בחלב (אסרתי), התרתי לך את הכחל (=עטינים).
המדרש לכאורה מתאר את גדולת האל וחסדיו. ראשית הוא נקם את נקמתנו מהמצרים. לאחר מכן הוא דאג לכל מחסורנו במדבר באמצעות המן ולבסוף הוא התיר אותנו מבית אסורים. היינו מצפים שאותה התרת אסורים תהיה הוצאתנו משעבוד מצרים או מכל שיעבוד אחר של עם ישראל במהלך ההיסטוריה. אולם מסתבר שלפי המדרש האל התיר אותנו מהמאסר שהוא עצמו הכניס אותנו אליו(!) המאסר הם החוקים שלו עצמו – חלב בהמה, גיד הנשה, דם הנידה וכו'.
עיון נוסף בחסדים הקודמים מלמד שגם שם שלטת מגמה זהה. בשעבוד מצרים, בטרם יפנה המדרש למשפטו של ה', הוא מציין באירוניה לא מבוטלת שמתוך 70 האומות שהיו במצרים, רק אנחנו, עמו של ה', היינו משועבדים. לא ניתן להבין את הצורך בעובדה זו, אלא כהתרסה כלפי האל. ב"תעלול לשוני" המדרש זורע פרשנות זו גם בהמשכו. כשהמדרש שואל "מי עשה דין" ניתן לקרוא זאת בארמית שהרי דוברי המדרש היו דו לשוניים, ולעיתים קרובות הם משתמשים במילים שגורות בארמית, גם במדרשים שרובם עברית. המילה דֵּין בארמית פירושה "זה". אם כך, "מי עשה דין", משמעו, מי עשה זאת (שרק ישראל היו משועבדים). ואז התשובה: עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט לַעֲשׁוּקִים היא כמובן אירונית. האל ששיעבד אותנו הוא האל שנקם את נקמתנו. בדוגמה השניה דן המדרש בנס הגדול של המן, המופיע בתורה כמה וכמה פעמים באופן אידילי. לפי התורה המן הוא מאכל גורמה נחשק הן במראהו והן בטעמו, המבטיח שובע ובטחון תזונתי בעולם שידע רעב כדבר שבשגרה. אלא שהמדרש בוחר דווקא את התיאור היחיד השלילי של המן בכל התנ"ך (דברים ח' ג'):
וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן.
ה' שהרעיב ועינה אותנו הוא גם ה' שנתן לנו את המן. בדיוק כפי שבהתרת האסורים האל שאסר אותנו הוא האל ששחרר אותנו. מדוע מבקש המדרש להתריס כלפי האל?
שני חלקיו הראשונים של המדרש הם "מדרש פתיחתא" קלאסי על פרשת עקב. החלק השלישי, שבמקורו כלל אינו קשור לפרשת עקב, מתקשר לשני החלקים הראשונים באופן רעיוני, ומסב את תשומת לבנו לאירוניה ולהתרסה הגלומה בהם. בפשט, הוא מתאר את חסדו של האל שלא מנע מאיתנו אף אחת מחוויות החיים ומתענוגותיהם. אולם בקריאה שניה הוא מערער על הגיונן של המצוות וגם לועג לא מעט לחשקינו ולתאוותינו. כפרשנות על התורה, נראה שהמדרש מנסה להסביר מדוע בחר משה לתאר את המן בפרשת עקב כעינוי. הפרשנות שהוא מציע היא תיאולוגית. המדרש מעלה על נס את העובדה שבכל פעם שאנו מתפעלים מנס שנעשה לנו ע"י הקב"ה ראוי שנזכור, אם אנחנו באמת מאמינים שהכל מאת ה', שהוא גם הביא אותנו למציאות המשברית שהזקיקה את הנס…
אם להאמין לחוקר המדרש יוסף היינימן, מדרשי הפתיחתא נאמרו בפני הציבור הרחב לפני קריאת התורה. אני סבורה שהמדרש ביקש לדבר בשני רובדים. להמון הוא רצה לתאר את חסדו של האל. אולם עבור מאזינים ביקורתיים וקשובים יותר הוא ביקש להנחיל אמונה שמוכנה לעמוד גם במוראותיו של האל. עבור המאזין הביקורתי אמונה תמימה מדי תוביל בהכרח לכפירה. המפגש הראשון עם מוראותיה של המציאות ילמד אותו שה' אינו רק עושה משפט לעשוקים, נותן לחם לרעבים ומתיר אסורים אלא גם גורם לכך שישנם עשוקים רעבים ואסורים. ברובד העמוק, המדרש מבקש שנעמוד פקוחי עינייים מול המציאות שיצר האל ועדיין נבחר להאמין בו.
(לפרשנות נוספת על המדרש הזה ראו במאמרים מה טוב בתורה? ועל ידע וערכים.)
