שלש פעמים מופיעה בתורה רשימת החגים, או כמו שחז"ל קוראים לזה "פרשת המועדות". בפרשת אמור בספר ויקרא, בפרשת ראה בספר דברים ובפרשת פנחס שבספר במדבר. כשהתורה מציגה בפרשת פנחס את שמיני עצרת היא קובעת (במדבר כ"ט ל"ה):
עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם.
כשהיא מציגה את שביעי של פסח בספר דברים (ט"ז ח') היא קובעת:
עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ.
אפשר היה לחשוב שלכל חג אופי אחר. אלא שחז"ל מבינים את זה כמחלוקת עקרונית על הדרך בה חוגגים חגים. כך חולקים רבי אליעזר ורבי יהושע בגמרא (פסחים ס"ח ב':)
רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה.
רבי יהושע אומר: חלקהו. חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש.
הגמרא מסבירה ששניהם דורשים את שני הפסוקים הללו על נמענו העיקרי של החג, אלא שהם מפרשים אותם אחרת:
רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם.
רבי יהושע לטעמיה (=לנימוקו, לשיטתו) דאמר (=שאמר) שמחת יום טוב נמי (=גם כן) מצוה היא.
רבי אליעזר מאמין שהאדם צריך לבחור מי הוא. האם הוא בוחר לחגוג בתענוגות, או בוחר לחגוג בהרצאה מרחיבת אופקים. לחגוג את הנאתו וחושיו או את ערכיו וחוכמתו. רבי אליעזר מסתכל על הטבע האנושי רווי הסתירות הפנימיות וחושב שאנו חייבים לוותר על חלק בתוכנו כדי למצות את החלק האחר. אחרת לא נצליח לחוות באמת אף אחד מהחלקים – לא יהיה לנו חג שלם.
רבי יהושע מסתכל על הטבע האנושי רווי הסתירות וחושב שאסור לנו, גם לא נוכל, לוותר על אף חלק בתוכנו. שאם לא נהנה מכל החלקים שבתוכנו ולא ניתן להם מקום רחב, חצי יום, לא נצליח להנות בכלל. לא תהיה לנו חוויה שלמה. לא יהיה לנו חג שלם.
חז"ל שואלים מה הופך אותנו לאנשים שלמים, מה הופך את החוויה שלנו לחוויה שלמה, ובעיקר: מי אנחנו. וכאז כן היום התשובות חלוקות.
