בפרשת ואתחנן משה מתחנן אל הקב"ה להיכנס לארץ ישראל. על כך מספר המדרש התלמודי (בבלי, סוטה, י"ד א'):
דרש רבי שמלאי:
מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך?!
אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי…
המדרש תמוה מאוד, שכן בברכת "מעין שלש" אנחנו מברכים בדיוק על אכילת פריה ושביעה מטובה של הארץ ויותר מכך אנחנו מבקשים לזכות לכך:
ברוך אתה ה'… עַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ… וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ וְנֹאכַל מִפִּרְיָּהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ וּנְבָרֶכְךָ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה.
מי שתיקן את ברכת "מעין שלש" חושב שעונג הוא ערך, שאנחנו רוצים ומקווים להתענג ולשבוע. רבי שמלאי מפחד מהפיכת העונג לערך. הוא רוצה להגיד למברכים שמשה רבינו לא התחנן להיכנס לארץ כדי להתענג אלא כדי לקיים מצוות. רבי שמלאי הוא איש החובה. שתי גישות מרכזיות בפילוסופיה של המוסר מתווכחות עד עצם היום האם העקרון החשוב ביותר הוא עקרון החובה (או בשפה פילוסופית מוסר דאונטולוגי) או עקרון העונג (שבפילוסופיה מכונה תועלתנות). בהלכה ניצחה ברכת "מעין שלש" שאנו מצווים לברך לאחר אכילת מיני מזונות (כגון עוגות וחטיפים מבוססי דגנים), פירות משבעת המינים ושתיית יין – בקיצור על תענוגות. השבת מאחדת בין שני העקרונות הללו. השבת מוטלת עלינו כחובה אולם מצוותה היא העונג.
המדרש והתפילה גם יחד מזמינים אותנו לחשוב מה מקומו של העונג ומה מקומה של החובה בחיינו. האם אנחנו אנשי ברכת "מעין שלש" או אנשי רבי שמלאי?
