לכבוד יום ירושלים אני מבקשת ללמוד את המשנה החותמת את מסכת תענית (תענית ד' ח'):

אמר רבן שמעון בן גמליאל:
לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, 
שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו.  
וכל הכלים טעונין טבילה.  
ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים.  
וכך הן אומרות:
שא נא בחור עיניך וראה מה אתה בורר לך.
אל תיתן עיניך בנוי, אלא תן עיניך במשפחה.

וכן הוא אומר (שיר השירים ג', י"א): "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ".
"בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ", זה מתן תורה.
"וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ", זה בניין בית המקדש.

יהי רצון שייבנה בימינו.

המשנה הזו מדהימה בעיני לפחות מחמישה היבטים שונים:

ראשית, היא מאחדת בין חג הכפרה והתשובה לחג האהבה (ולכאורה לפי לשון המשנה אותו טקס נחגג בשניהם).

שנית, היא מעמידה את הטקס המרכזי על שוויון חברתי. כל הנשים (ובגירסה אחרת של המשנה, בכתב יד קאופמן, דווקא הגברים) יוצאות בבגדים לבנים שהם זולים יותר (כי הצביעה היתה מאוד יקרה) ואפילו אלו, אינם בגדיהן שלהן. הן לוקחות בהשאלה זו מזו כדי שלא לבייש את מי שאין לה.

שלישית, מזכירה המשנה שגם באהבה בריקודים ובדייטים מקפידים על טהרה. כולם נדרשים לטבול את בגדיהם.

רביעית, עיקרם של הימים הכי טובים לישראל – הוא אהבה. וארוטיקה. ומשפחתיות.  הבחורות יוצאות לחולל (על המטען שיש בעברית לשורש ח.ל.ל.) והבחורים להסתכל. והן שרות: "שא עיניך למשפחה".

אבל הכי מקסים, לכבוד יום ירושלים – המשנה מתארת את החגיגות כאילו רק בירושלים חגגו אותן. כאילו במקומות אחרים לא חגגו את חג האהבה (או את יום הכיפורים). המשנה אומרת לנו שמה שעושה ימים טובים לישראל זו השמחה שנחגגת בירושלים.

בהקשר הזה ברור מדוע יכולות הנשים לשיר "אל תתן עיניך בנוי". איך אפשר להיות כעורה כשאת רוקדת בנוף היפה בעולם?

המשנה חותמת בחלום המקדש שהוא ההמשך הגדול והמשמח של מתן התורה שנחגוג שבוע הבא. הכמיהה אליו חותמת את מסכת תענית ואת האתוס היהודי של ירושלים, מאז שלמה המלך ועד בכלל. הכמיהה היא תקוות האהבה לעתיד, האמונה התמידית בבניינה, שגשוגה וקדושתה של ירושלים.

בברכת שלום ואהבה.