מצוות קרבן הפסח נפתחת כך (שמות י"ב א'-י"ד):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת… וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה. וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם… פֶּסַח הוּא לַה'… וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.
רש" פותח את פירושו לספר התורה במדרשו של רבי יצחק:
לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל.
רש"י טוען שאלהים פתח את התורה בבראשית כדי לגלות כי:
כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.
במילים אחרות, לדעת רש"י התורה נפתחת בשליטת האל במרחב. לעומת זאת, המצוה הראשונה וגם המצוה הבאה אחריה, שלפי הכתוב נאמרה ממש יחד איתה – שתיהן עומדות בסימן הזמן – לקבוע ראש השנה בא' בניסן, לשמור שה מי' בניסן, לשחוט אותו בי"ד ולקבוע את מועד הפסח לחקת עולם לדורותינו – לנצח. לעומת זאתבמצוות הראשונות לא מצווה התורה דבר ביחס למקום – "עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" – איפה שיוצא לנו, בכל בית שלא נהיה, מוטלת עלינו מצוות קרבן הפסח. רש"י מציג כמבוא לתורה את ההנגדה בין המצווה הראשונה העוסקת בזמן לנרטיב הבריאה שכל עניינו הוא מקום. רש"י לא המציא את הניגוד הזה, משום שהמצווה הראשונה הקשורה ליציאת מצרים מנוגדת באותו אופן לנרטיב של יציאת מצרים. כשאלהים מתגלה למשה בפעם הראשונה, בסנה, לא נאמר דבר על המועד, אלא רק על המקום (שמות ג' ז'-ח'):
וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי… וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.
ארבעה תיאורים שונים של המקום – "הָאָרֶץ הַהִוא" "אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה" "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" וארץ העמים האחרים.
מדוע גם בבריאת העולם וגם ביציאת מצרים הנרטיב מבוסס על המקום ואילו המצוות הראשונות מבוססות על הזמן?!
פרופ' רחל אליאור מבחינה בין שני סוגים של זמן שאנחנו חווים, ובכלל בין שני סוגים של הוויה אנושית (במאמר על קדושת הזמן וקדושת המקום):
האדם המאחד בהוויתו בשר ורוח, מוחש ומופשט, נראה ונשמע, פועל במסגרת של הוויה דו־קוטבית, כאשר בקוטב האחד מצויה הכפיפות לטבע, על מחזוריותו היוצרת האינסופית, ואילו בקוטב האחר מצויה המחזוריות המשביתה, הסופרת והבולמת, המבחינה בין חול לקודש על ידי ספירה. מחזוריותו של הטבע היא מחזוריות העולם הנראה – זריחה, שקיעה, ארבע עונות השנה, מחזורי היבולים ומחזורי החיים והמוות, הפריון והכיליון, ואילו המחזוריות המשביתה מיוסדת על עולם הרוח הלא־נראה…
אליאור מסבירה שהזמן שבחרנו שאין לו שום יסוד בטבע הוא בראש ובראשונה זמן ספירת השבע. אין כל עובדה שבגללה השבוע הוא 7 ימים, או שבעטיה כל מועדי התורה הם בשבעת החודשים שבין ניסן לתשרי. אין סיבה שבגללה כל 7 שנים אנו מציינים שנת שמיטה ולאחר כל 7 שמיטות יובל. אין סיבה מדוע אנו סופרים 7 שבועות לספירת העומר שתחל ביום א'. אליאור מגלה לנו שאם היינו יהודים קומראנים היינו גם דואגים שבכל 7 חודשי החגים, מדי 7 שבועות יהיה לנו יום ביכורים שהוא "מקרא קדש", פעם לחיטה ופעם לשעורה, פעם ליין ופעם לשמן. כיוון שלדעת אליאור לוח השנה הקומראני הוא 52 שבועות במדוייק ולכן כל חג יוצא ביום קבוע בשבוע הרי שלכל יהודי, אם דל ואם עשיר ישנם בדיוק 70 ימי חופשה בכל שנה – 52 ימי השבת ועוד 18 ימי מועד.
ביחס למרחב כמו ביחס לזמן מבוסס הטבע ("המחזוריות היוצרת" בלשונה של אליאור) אנחנו מוגבלים. אנחנו יכולים לקדש את חג האביב או חג האסיף, אנחנו יכולים לקבוע מקום מקודש מחברו. כל הקדושות הללו הן ניסיון (חשוב) להתמיר את הטבע לרוח, אבל הן לעולם אינן חדלות להיות נעוצות בטבע. כיוון שהטבע הוא מחזורי בטבעו הרי כשאנו עוסקים במרחב, כל הארץ בבראשית, המקדש בפרשת השבוע, הארץ המובטחת ביציאת מצרים – הקב"ה נותן ונוטל אותם כאמור (ויקרא כ"ה כ"ג)
וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.
הארץ כולה עוברת חורבנות המשנים את פניה כאמור (ישעיהו נ"ד י') "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה", המקדש נבנה ונחרב, הריבונות עוברת מגוי לגוי. לפי התורה, ביסודו גם זמן הטבע מטולטל באופן הזה. סיפור המבול הוא הדגם לטלטלת הזמן המחזורי. המבול מאיין את עונות השנה, את הלילות והימים, וכמובן את המחזור החקלאי תחת אימת הגשם הניתך והתהום השוצפת מעבר לגדותיה. היה צורך בברית מיוחדת, ניסית ממש, כדי להפסיק את טלטלת הזמן. כך מבטיח ה' לאחר המבול (בראשית ח' כ"ב):
עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.
הטבע הוא בוגדני במחזוריותו ושינוייו. אולם בשל העובדה שאנו יצורים טבעיים, הטבע הוא הדרך שלנו ליצור נרטיב. אנו זקוקים לסיפור על בריאה, ואנו צריכים לפסוע לעבר ארץ חמדה. אנו נושאים עינינו למקדש. אנו חולמים על גן עדן ועל גיהינום ומקווים ליום שבו נשב איש תחת גפנו ותחת תאנתו. נרטיב יוצרים בעזרת מקום, אבל רק אלהים הוא "אלהי השמים והארץ" – רק אלהים הוא כל המקום.
לעומת זאת, כשאנו מצווים על פסח, אנו מצווים על "זמן חרותנו". חירות יוצרים בעזרת זמן. חרותנו מסומלת בשרירותיות שבבחירת ספירת הזמן. יכולנו לבחור כל זמן אחר כראש השנה. יכולנו לקחת את השה בכל תאריך אחר, לשחוט את הפסח בכל זמן אחר, אבל חירות הרוח שלנו מגולמת בקביעת המועדים. לכן המצווה, כגילוי אלהי, כמפגש עם הרוח באשר היא, פותחת בקביעה בת חורין של הזמן. וכבני חורין אנחנו יכולים לגעת בנצח, בכל הזמן. המצוה היא "חקת עולם" לכל דורותינו.
פסח מזכיר לכולנו שחירות היא בראש ובראשונה שליטה על הזמן, שחירות פוליטית משמעה הנהגה שמסוגלת לקבוע שבעוד שבועיים נצא ממצרים, שמסוגלת לקבוע שלבים לתוכנית, להכין את העם לציוד הנדרש (ראו שמות י"ב), ובעיקר לעמוד בלו"ז.
פסח מזכיר לכולנו שאנו מאמינים בחירות מראשית היווצרותנו כעם, חוגגים חירות במשך אלפי שנים, זקוקים לחירות בכל יום ויום, ולעולם נילחם על חירותנו.
מוקדש באהבה חרדה ואימה לכל אחינו ששמרו ושומרים על חירות הרוח כשהם כבולים בשלשלאות, מנהרות וכלובים למקומם, וגם לאלו שכשל כוחם – מי יתן והפסח הזה יהיה זמן חירותנו-חירותכם.
