בפרשת בלק מספרת התורה (במדבר כ"ה א'-ח'):

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל. 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.  

וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. 

וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.  וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

בפשט הסיפור העם עוסק בזנות פולחנית לבעל פעור. זוהי פעם ראשונה שהעם עובד לאל זר! (חטא העגל היה עבודה לה'). משה שולח את כוחות השיטור שלו להרוג את עובדי העבודה הזרה. תוך כדי כך מתחוללת גם מגפה בעם, עליה נלמד רק במשפט האחרון. מול המגפה ומלחמת האזרחים, העם בוכה פתח אהל מועד. אחד מחסידי בעל פעור מתנגד לטרור הדתי של משה וככל הנראה מקיים זנות פולחנית לעיני כל העם ולעיני משה בפתח אהל מועד. בפרשת פנחס נלמד שזה הנשיא של שבט שמעון, מה שמחזק מאוד את תזת האופוזיציה שבמעשה הזה. פנחס דוקר את הזוג והמגפה נעצרת. התורה מתארת מאבק דתי-פוליטי בו הנהגת משה והכהונה מטפלת במתנגדיה (שוב) באמצעות מגפה וטבח של המתנגדים.

ספר הישר הוא קובץ מדרשי המספר מחדש את ההיסטוריה המקראית עד יציאת מצרים וחלקית עד סיפורי ספר שופטים (צורת הכתיבה הזו מכונה "מדרש משכתב"). הספר התחבר ככל הנראה בימי הביניים אם כי הוא מעיד על עצמו ששרד את חורבן בית שני והועתק מאז. מכל מקום, בענייננו מעביר המדרש ביקורת אלגנטית במיוחד על תגובתו של משה (במדבר סימן ז'):

ויהי בשבת בני ישראל בנחל השיטים, ויחל לזנות אל בנות מואב… ויהיה בבוא העברי אל פתח אוהל מואב ויראה את בת מואב, ויחמוד אותה בלבו וידבר עמה פתח האוהל את אשר יחפוץ. ויהי בדברם, ויבואו אליהם כל אנשי האוהל וידברו אל העברי כדברים האלה. הלא ידעתם כי אחים אנחנו כולנו יחד בני לוט ובני אברהם אחיו, ולמה לא תשבו איתנו ולמה לא תאכלו את לחמינו ואת זבחינו. ויהי כי ירבו עליו בני מואב בדבריהם ויסיתו אותו בחלקת דבריהם והושיבוהו האהלה וטבחו לו וזבחו לו, ואכל מזבחם ומלחמם. ויתנו לו יין וישתה וישכרוהו, ויושיבו לפניו נערה יפה ועשה בה כרצונו כי לא ידע כי שתה יין הרבה. ככה יעשו בני מואב לישראל במקום ההוא בנחל השיטים. ויחר אף ה׳ בישראל על הדבר הזה וישלח בהם מגפה, וימותו מישראל ארבעה ועשרים אלף איש.

לדעת ספר הישר אם משה נהג בעריצות פשוט מוחקים את המעשה מהסיפור. הראוי הוא מה שנותר בתודעה שלנו כסיפור התורה. ספר הישר נלחם על כך שטביחת מתנגדיו של משה לא תיוותר בתודעתנו. התלמוד הירושלמי מטפל באותה בעיה בדרך אחרת. כך דורש הירושלמי (סנהדרין נ"ב א'):

כתיב וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל,  וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. אמר לו הושב את ראשיהם דיינים עליהם ויהיו הורגים בחטאים נגד השמש.

הירושלמי משתמש בכך שהמילה שופטים משמשת במקרא גם למנהיגי העם (כפי שמבין משה את ציווי ה') וגם לדיינים. לפי הירושלמי משה לא שלח את הצבא הסר למרותו לטבוח במתנגדיו, אלא הושיב דיינים לשפוט כל אחד בנפרד, בגין העבירה הפלילית של עבודה זרה, כמצופה ממערכת משפט ראויה. בהקשר זה עושה הירושלמי שימוש בכך שהפסוק מבקש להוקיע את עובדי העבודה הזרה "נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ". בפשט הפסוק הכוונה להוקעה פומבית. בירושלמי הכוונה להוקעה לפי המשפט העברי – לפי הדין העברי, אסור לקיים משפט בדיני נפשות לאחר שקיעת השמש.

התורה מתארת את עריצותו של משה כחלק ממאבק הכרחי על תורת משה, על הצלת העם מפני חרון אף ה'. המדרשים, באופן מתוחכם, פעם אחר פעם, מסרבים לקרוא את התורה כמתירה עריצות אפילו בהקשר הזה, ויש להם דרכים מגוונות, מתוחכמות ולעיתים אפילו משעשעות לקרוא בתורה את חפצם.

שבת של שלום ופרשנות.