מדרש הלכה

פרשת השבוע עיטור - זיוה אופק לוגו

מדרש הלכה

נס פך השמן ואידיאות דתיות

 

התלמוד הבבלי מביא במסכת שבת את הסברו המפורסם והפרוגרמטי למהותו של חג החנוכה (שבת כ"א ב'):

מאי (=מהו) חנוכה?… שכשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

 מכל משמעויותיו של חג החנוכה – ניצחון על היוונים, ניצחון על המתייוונים, חידוש עבודת המקדש, הקמת צבא יהודי, הקמת מדינה יהודית עצמאית, חידוש של חג שלא נזכר בתורה, חג עונתי בתקופה בה הימים מתקצרים והלילות מתארכים, סיום העונה החקלאית של ייצור השמן – מרכיב מרכזי בכלכלה הארץ ישראלית אלפי שנים – מכולם בחרה הגמרא לענות על השאלה "מהו חנוכה" במדרש על אנקדוטה שולית על פך שמן? לא נתקררה דעתם של חוקרים עד שהגיעו למסקנה שהמדרש מבטא את ההתנגדות העמוקה של התלמוד לדרכם של החשמונאים. הסבר לא פשוט לאור העובדה שברכת ההודאה שאנו אומרים בחנוכה עסוקה כל כולה בניצחונם הצבאי והמדיני של החשמונאים… המדקדקים במדרש גם טענו שמדובר במדרש מאולץ ומלאכותי שכן אם השמן הספיק ליום אחד נעשה הנס רק שבעה ימים. בכל הכבוד, אני מבקשת לטעון שאם נבחן את עולמו הסימלי, נגלה שהמדרש עונה לנו במלואו, בכובד ראש וברצינות, על השאלה "מהו חנוכה".

 

שמן בחותמו של כהן גדול

 

המשנה מתארת (עדויות ח' ד' בתרגום):

העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרדה על… משקה בית המטבחיים שהם טהורים… וקראו לו "יוסי המתיר" (במקור: יוסי שריא)

רבי יוסי בן יועזר איש צרידה, שלפי המסורת החז"לית חי בתקופת המרד החשמונאי עצמו (בראשית רבה ס"ה כ"ב) והיה נשיא הסנהדרין, מעיד שמשקאות, דהיינו נוזלים, שהשתמשו בהם בבית המקדש הם טהורים ואינם מקבלים טומאה. (על אילו משקים מדובר, האם הדבר נכון לכל שימושי המקדש, ואפילו מה המשמעות שאינם מקבלים טומאה, תדון הגמרא בהרחבה – בבלי, פסחים, ט"ז-י"ז) מכל מקום, לפחות לפי פשט המשנה, לא צריך שמן בחותמו של הכהן הגדול, שכן שמן במקדש אינו נטמא. רבי יוסי הוא כאמור "גדול הדור", חשוב מכך, הוא כהן, שיכול היה לדעת מכלי ראשון כיצד בפועל נהגו במקדש. בנוסף, מדובר בחכם שהיה ידוע בהקפדתו על דיני טומאה וטהרה ושעל הקפדתו זו זכה בכינוי "חסיד שבכהונה" (משנה חגיגה ב' ז'). למרות כל זאת, החשמונאים אינם מסתמכים על עדותו ופסיקתו ומבקשים שמן חתום שלא נטמא. המשנה אף רומזת לנו על הביקורת החשמונאית-הציבורית כלפי פסיקתו של רבי יוסי, המכונה בזלזול "יוסי המתיר". מגמה חשמונאית זו עולה גם ממקורות נוספים. כך למשל מספר ספר מקבים א' (ד' ל"ו-מ"ז):

ויהודה אמר לאחיו… נעלה לטהר את המקדש ולחנכהו… ויטהרו את המקדש… ויועצו על מזבח העולה המחולל מה לעשות לו. ותצלח עליהם מחשבה טובה לנתוץ אותו לבלתי היות להם מוקש כי הגויים טמאוהו ויתצו את המזבח ויניחו את האבנים על הר הבית במקום מיוחד עד בוא נביא להורות עליהן. ויקחו אבנים שלמות על פי התורה ויבנו מזבח חדש כראשון.

החשמונאים מוצאים מזבח שחולל, שכן על פי הוראת השלטון היווני עבדו עליו עבודה זרה. הם מחליטים לנתץ את המזבח. כל קורא תנ"ך יודע שמדובר על החלטה חדשנית עד שערורייתית. בספר מלכים ובספר דברי הימים אנחנו קוראים שוב ושוב על מלכים "רשעים" שעבדו עבודה זרה בתוך בית המקדש. פעם אחר פעם נדרשים מלכי יהודה "הצדיקים" לטהר את המקדש. הדבר בולט אצל חזקיהו ושוב אצל נינו יאשיהו. מעולם לא שמענו שמי מהם בחר לנתץ את המזבח. כולם טיהרו את המזבח כפי שטיהרו את כלל המקדש. משמעותו העמוקה של נס פך השמן היא שהחשמונאים הם אנשים שהקפדתם על ההלכה בכלל ועל דיני טומאה וטהרה בפרט (הדינים המרכזיים שסימנו הקפדה דתית בתקופת חז"ל והפרידו בין מעמדות שונים מבחינה דתית) היא יוצאת דופן בחומרתה. הם מתנגדים להיתרים. עבורם אפילו היתר של נשיא הסנהדרין הופך אותו ל"יוסי המתיר".

 

שמונת ימי הנס

 

חז"ל שחיים לאחר חיסולה של המדינה החשמונאית יודעים שזו החזיקה מעמד כ-80 שנה. (מסביבות 140-142 לפנה"ס – תלוי איך מבינים את ראשית העצמאות המדינית ועד 63 לפנה"ס). אם כך הנס שמתארת הגמרא הוא שהמדינה שקמה על יסוד האתוס של פך שמן שחייב להיות חתום בחותמו של כהן גדול, אתוס שלדעת הגמרא אינו בר קיימא – או במילותיה: "לא היה בו אלא להדליק יום אחד"  החזיק מעמד "8 ימים" – רמז ל-80 שנה (ימים בשפה המקראית משמעותם גם שנה).

חז"ל אינם מתנגדים לקנאות דתית או להקפדה על דיני טומאה וטהרה. הם מבקשים להעמיד את המגמות הללו כאידיאות מכוננות. אולם לדעתם מגמות כאלו אינן ברות קיום לרבים. היכולת לקיים אותם היא בגדר נס. הם מבקשים להעלות על נס את התפיסה החשמונאית אולם גם להסתייג ממנה בד בבד. הצלחתה של התפיסה הזו היא נס, שראוי לחגוג אותו. אולם הנס שוברו, ובמקרה הזה חורבנו, בצידו. (על עמדות תלמודיות דומות של הערצה כלפי אדיקות דתית, לצד תפיסה שהיא מכשלה לרבים ועלולה לגרום חורבן ראו למשל בבלי, תענית כ"ג א', וברכות ל"ה ב'). לדעת הגמרא מי שמבקש לחגוג הצלחה מדינית של יותר מ-8 ימים (או שמונים שנה) חייב לוותר על פכי שמן החתומים בחותמו של כהן גדול – חייב למצוא דרך להתיר את השמנים בבית המקדש.

 

בברכת חנוכה של פכים חתומים ופתוחים המאירים יחדיו.