הרמב"ם בהלכות תשובה (ג' ד') כותב:

צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב.
וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב.
חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה.
עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה.

הרמב"ם מתאר לנו עולם שמהלך על חבל דק, שרוי על פי תהום. עולם שיש בו סיכוי להתעלות מוחלטת ולצלילה מרסקת. הדימוי של הרמב"ם הוא המאזניים, סימנו האסטרולוגי של חודש תשרי. הכפות עולות ויורדות עם כל שינוי קל במשקולות. הכף יכולה לכרוע עד תהומו של עולם מכובד חטא אחד, או לגאול את העולם כולו באמצעות מצוה קלה. מדוע מבקש הרמב"ם לנטוע בנו תודעה כל כך מטלטלת? כל כך מאיימת? לצורך כך אני מבקשת להציע שני סיפורים מפורסמים על דרך.

כשעליסה בארץ הפלאות, יצירת רוחו של לואיס קרול, פוגשת את חתול הצ'ייסר היא שואלת:

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?"
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול.
"לא איכפת לי כל כך לאן" –  אמרה אליס.
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אמר החתול.
" בתנאי שאגיע לאנשהו", הוסיפה אליס כהסבר.
"בטוח שתגיעי", אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה".

עליסה אינה יודעת את הדרך. גם יעד אין לה. אבל היא רוצה להגיע "לאנשהו". החתול מבטיח לה שהתמדה תוביל "לאנשהו".

מסופר על הרבי מצאנז שסיפר באלול את הסיפור הזה:

איש תעה במעמקי היער. כעבור זמן מה תעה שם אדם אחר ופגש בראשון. בלי לדעת מה אירע לו לזה. שאל אותו באיזו דרך אפשר לצאת מן היער. 'דבר זה איני יודע', השיב הראשון, 'אבל יכול אני להראות לך את הדרכים המוליכות יותר לתוך הסבך, ואחרי כן נלך יחד לחפש את הדרך'.

האנשים ביער ממש כמו עליסה אינם יודעים את הדרך. אולם בניגוד לעליסה יש להם יעד. הם מעוניינים לצאת מהיער – הם מבקשים מציאות חלופית. סיפורה של עליסה מסתיים בכך שהיא צריכה להתמיד בדרך. סיפורם של האנשים ביער מבקש לשנות את הדרך כל הזמן. כל אחד מאנשי היער תועה בדרך, פוסל את הדרך המסתיימת במבוי סתום, ומיד מתחיל בדרך חדשה. עליסה בוודאי תגיע "לאנשהו", אנשי היער אולי לא יגיעו לשום מקום, אבל אם יצליחו לצאת מהיער כל מציאות חייהם תשתנה. לעומת זאת בשיטתו של החתול, לטוב ולרע עליסה תישאר בארץ הפלאות. כידוע סיפורה של עליסה בארץ הפלאות הוא מופת של פנטזיה ונונסנס. מובנו העמוק הוא שהיעד איננו משנה, ואין כל רע בכך שבסיומו של הסיפור עליסה מתעוררת בחיקה של אחותה ונראה שכל הדרך הייתה רק חלום.

רובנו חיים כמו עליסה, וככל שאנחנו מבוגרים יותר כך אנחנו נוטים לחיות יותר ויותר כמו עליסה. בד"כ בשנות ה-20 או ה-30 לחיינו בחרנו את עיקר הבחירות שקבעו את מסלול חיינו. לא תמיד חשבנו על היעד אפילו אז. מאז אנחנו רוצים ללכת בדרך ולהגיע "לאנשהו". ברור שאם נתמיד ניצור משפחה יציבה, קריירה, אפשרות בטוחה לפנסיה, וכיוצ"ב. כל הדברים הללו הם חשובים, אבל הרמב"ם אינו רוצה שנחיה כך, במיוחד לא בימים הנוראים. הרמב"ם רוצה שנרצה לצאת מהיער, שנחשוב על יעודנו, שנחפש דרכים חדשות.

כדי לגרום לנו להצטרף לאנשי היער מעמיד לנו הרמב"ם את עצמנו ואת העולם כשרוי על פי תהום. רק אם נרגיש שאנחנו ביער אמיתי, ליתר דיוק ג'ונגל, רק אם נרגיש שבכל מעשה אנחנו באמת יכולים להכריע את העולם לאבדון, אבל מצד שני שיש לנו סיכוי אמיתי לגאולה, נרצה לעזוב את דרכה של עליסה המובילה "לאנשהו" ובמידה מרובה היא נונסנס או חלום. נרצה להצטרף לאנשי היער.

****

במלחמת יום כיפור שלושת הבנים של סבתא שלי היו חיילים קרביים בחזית. אבא שלי בתור מילואימניק צעיר שהותיר בבית אישה ושתי תינוקות, ושני אחיו הצעירים שהיו לוחמים בשירות סדיר. האחד צנחן, השני השתתף בקרב המפורסם והעקוב מדם בחווה הסינית. שלושתם היו בסכנת חיים מתמדת חודשים. במשך חודשים ארוכים, מהמלחמה ועד ששלושת בניה שוחררו, צמה סבתא שלי כל שני וחמישי. חודשים היא חוותה יום כיפור ושאר תעניות, פעמיים בשבוע. איש לא היה צריך להסביר לה את משמעות כפות המאזניים המיטלטלות. היא חוותה כמה מוטל על הכף, ועשתה כל שביכולתה כדי להטות את הכף לכף זכות יום אחרי יום. חמישי אחרי שני ושני אחרי חמישי וחוזר חלילה. סבתא שלי לימדה אותי את משמעותו המטלטלת של יום הכיפורים. אינני יודעת אם היא הכירה את הרמב"ם, אבל היא לימדה אותי את פירושו.

כנגד כף הקלע למדתי מהמלחמה הזו את כף החיים. אחותי הקטנה היא מ"הילדים של חורף שנת 73'" היא נולדה בקיץ 74'. אמי מספרת שכשהיא הגיעה לבית החולים מחלקת היולדות הייתה מלאה עד אפס מקום. לא היו די מיטות לכל היולדות. האחיות נפלו מהרגליים. אמי אינה שוכחת איך בשלב מסויים צעקה אחת האחיות. "מה קורה פה? איך זה ייתכן? לפני 9 חודשים כל הגברים היו במלחמה?" צחוק גדול מילא את חדר היולדות. החיילים שחוו את אימת המוות ביקשו חיים. בדרכם שלהם, ממש כמו סבתא שלי, הם חוו איך כפות המאזניים כמעט מוליכות לאבדון, למוות אישי ולחורבן קולקטיבי. בדרכם שלהם ביקשו גם הם להטות את הכף – לחיים, לתיקון של חוויית המוות.

ב"ה חוויית החיים היומיומית שלנו אינה מטילה אותנו אל אימי כפות המאזניים. אבל במידה מרובה זה בגלל שטחו עינינו ולבנו מלחוש את גודל אתגרי השעה שבה אנו חיים.

***

הרבי מצאנז קורא לנו בימים הנוראים לעזוב דרכים שהובילו אותנו לסבך ללא מוצא. לחפש ביער חיינו דרכים חדשות – להציב יעדים.

"עולם!", מסיים הרבי מצאנז את סיפורו, "נחפש יחד את הדרך החדשה!"

בברכת שנת דרכים נפקחות.