פרשת ויגש היא בעיני הפרשה המרגשת ביותר בתורה. היא פרשת התיקון של שבר משפחתי שכמעט הוביל לרצח בין אחים, ובפועל הביא למכירת אחד האחים לעבד. שבר שהוביל לנתק מוחלט בתוך המשפחה במשך עשרות שנים. סיפורה של פרשת ויגש הוא סיפור אופטימי שמאמין באפשרות לאחות קרעים במשפחה באופן עמוק ומרפא.

ניתן לראות בפרשה את "יום המשפחה" היהודי, את חגיגת האידיאה של ערכי משפחה מתוקנים. אין זה פלא שכמעט כל המדרשים על הפרשה עוסקים ביחסים משפחתיים ובדינמיקות הקשורות ביחסים הללו. נדמה כאילו הדרשנים ניסו לכתוב ספר הדרכה לטיפול משפחתי, ועל בסיס הדינמיקה המשפחתית לצייר את הדינמיקה של מכלול התרבות. בחרתי במדרש אחד המדגים את המהלך הזה ואת ההשלכות הרדיקליות של התמקדות במשפחה כמפתח לערכים ולתרבות בכללותם. המדרש עוסק בכך שיהודה ערב לבנימין ומתוך כך עוסק בערבות בכלל (תנחומא לבראשית מ"ד ב'):

בשעה שבקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל, אמר להן: תקבלו תורתי?

אמרו לו: הן.

אמר להם: תנו לי ערב, שתקיימו אותה.

אמרו לו: אברהם יצחק ויעקב יהיו ערבים.

אמר להן: אבותיכם? הן בעצמם צריכים ערבים –

אברהם אמר (בראשית ט"ו ח'): "בַּמָּה אֵדַע [כִּי אִירָשֶׁנָּה]? 

יצחק אהב את שונאי, דכתיב (מלאכי א' ג'): וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי.

יעקב אמר: נִסְתְּרָה דַרְכִּי. (ישעיה מ' כ"ז – לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל: נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר?!)

אמרו לו: בנינו יהיו ערבים שלנו, מיד קבלן הקדוש ברוך הוא ונתן את התורה לישראל, שנאמר (תהילים, ח' ג'): מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז.

לפיכך כשישראל מבטלין את התורה הקדוש ברוך הוא פורע מן הערבין, שנאמר (הושע, ד' ו'): וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי.

מפי עוללים ויונקים

בפן החינוכי המדרש מספר לנו שכשאנחנו באים להנחיל את הערכים שלנו (התורה) ובפרט את ערכינו המשפחתיים אנחנו נוטים בדעת או בבלי דעת לחקות את הורינו. לתפוס את עצמנו כממשיכי מסורת ושושלת. עצם קיומנו וזהותנו כבני תרבות הם הערובה לנכונות הדרך ומשמעות התרבות שהונחלה לנו מהדורות הקודמים. המדרש מבטא את העמדה האינטואיטיבית הזו באמצעות דברי עם ישראל המציע לאל את האבות כערובה להנחלת התורה. בעולם מסורתי לכאורה הגישה הזו מובנת מאליה. אלא שהמדרש כדרכו שובר את כל הדעות הקדומות שלנו על "מסורתיות". המדרש מזהיר אותנו שאין הורה שלא עושה טעויות חריפות. אפילו האבות, אברהם יצחק ויעקב. המדרש מציג את אברהם כמי שהטיל ספק באלהים. את יצחק כמי שחבר לבנו הרשע ואת יעקב כמי שכפר בהשגחת האל וממילא בכל משמעות לעולם. המדרש מבטא באופן קיצוני את העמדה שהעבר אינו ערובה לשום מערכת ערכים. הדרך היחידה להעביר מערכת ערכים שיש לה קיום ואפילו ליצור מערכת ערכים היא מתוך התייחסות לילדים – לעתיד, מתוך קשב לצרכיהם, מתוך דאגה אמיתית לשלומם ועתידם. המדרש מורה לנו מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז – רק מערכת ערכים שמבוססת על הילדים היא מערכת ערכים בת קיימא. המדרש מסתיים באזהרה חמורה – הורים שלא מצליחים לבסס מערכת ערכים כזו מפקירים את בניהם. את מחיר הכשל של מערכת הערכים משלמים תמיד הילדים.

מסורת וגאולה

בפן ההגותי-תיאולוגי ראוי לשים לב שהמדרש הופך על פניו את המושג "תורה" באופן קיצוני. לפי המדרש הזה התורה אינה מה שנמסר לנו מהורינו, וקיומה אינו המשכת מסורתם. התורה היא מה שנוסד באמצעות ילדינו(!) וקיומה הוא דאגה לעתידם. המדרש ממקם את עצמו באמצעות הפער בין הורינו לילדינו באחד המתחים הגדולים והפוריים ביותר שיש ביהדות. המתח בין מסורת, המשמרת את המציאות, לגאולה התובעת שינוי רדיקלי של המציאות. כאמור תפיסה מסורתית מטבעה גורסת המשכיות של הדורות הקודמים. הערובה של המסורתי היא באמת אברהם אבינו שהאל מעיד עליו (בראשית י"ח י"ט):

לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'.

לעומת זאת איש הגאולה מבקש לשנות את העבר מהיסוד. עבורו העבר מעצם היותו מציאות מלא בעוולות וחסרים. הוא מבקש להנחיל לילדיו עולם אחר ומתוקן בבחינת "תורה חדשה מאתי תצא" (בפראפרזה על ישעיהו נ"ד א"). איש הגאולה הוא רפורמטור בהווייתו.

במדרש, עם ישראל מציע לאלהים את המסורת כערובה לקיום התורה. אבל האל עונה לעם ישראל שהעבר מלא בפגמים דתיים ומוסריים, אפילו אצל גדולי האומה. לפי המדרש הקב"ה מזהה את התורה עם גאולה מתמדת, עם שינוי מתמיד שנציגיו הם הילדים – דור העתיד. לפי המדרש, בכל פעם שלא הצלחנו להעביר לילדינו עולם מתוקן שבו האל מתגלה לילדינו במלוא נוכחותו המיטיבה, הפרנו את התורה.

פרשנות מקראית – המפתח לעתיד

כמו למרבית המדרשים, גם למדרש הזה יש פן פרשני. המדרש מובא בתנחומא כפירוש לפסוק (בראשית מ"ד ח')

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה.

הפסוק מבטא את נקודת ההיפוך בסיפור יוסף ואחיו, את רגע הפגישה והשיבה של המשפחה. כטקסט פרשני המדרש שופך אור על כך שמה שמאפשר את איחוי הקרעים במשפחת יעקב (ובכלל) זה ויתור על מאבקים למיניהם: מאבקים על אמת, על שליטה ובכורה, על צדק. מה שמייצר איחוי הוא הדאגה למחיה לילדים, להגנה עליהם מפני הרעב. בכך מחזיר אותנו המדרש לרלוונטיות התמידית של פשט התורה. איחוי תלוי בהכרה (בראשית, מ"ה ז')

וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה.

הן בפן החינוכי הן בפן ההגותי והן בפן הפרשני, לדעת המדרש רק התמקדות בשארים שאנו מותירים אחרינו ודאגה לחייהם היא המפתח לתיקון.

שבת של שלום אחווה ותיקון.