שני אנשים רבי כוח, ובעיקר מלאי כעס איש על רעהו, נפגשים בתחילת פרשת ויגש – יהודה ויוסף. חז"ל מבינים שמפגש כה מתוח יכול להסתיים ברצח, בקרע משפחתי, או בנקמה נוראית. חז"ל גם רואים בסיפור יהודה ויוסף משל ליחסי יהודה וישראל בימי בית ראשון, על הקרע ביניהם שדרש חורבן מלא כדי להתאחות. חז"ל מבינים שהפוליטי יכול היה להיראות אחרת לו היו יהודה או ישראל נוהגים כחוכמת יוסף במפגש עם יהודה. על רקע זה יש להבין את המדרש (תנחומא, בראשית, מ"ד ג'):
כשהייתה חמתו של יהודה עולה, היו שתי שערות יוצאות מתוך לבו וקורעות את בגדיו…
כיון שראה יוסף שעלתה חמתו של יהודה…
נתיירא שלא יתבייש לפני המצרים.
מיד אמר לאחיו (בראשית מ"ה, ד'): "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם"… (שם, פס' ג'): "וְלֹא יָכְלוּ… לַעֲנוֹת אֹתוֹ".
לעיתים נחוצה נוכחות של צד שלישי – אחריות שיש לנו כלפי צד שלישי, בושה שיש לנו בפניו, או פשוט קשר איתו – כדי להיות מסוגלים להתגבר על רגש הרסני שעלול להציף אותנו במגע עם זולתנו. לעיתים נחוץ לנו מישהו שיעזור לנו לנשום עמוק. שיאפשר לנו לעשות את המעשה הנכון. שיגרום לנו להגיד את המילים המרפאות – "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם".
לדעת המדרש, ברגע המפגש הנפיץ בין יוסף ליהודה, נוכחותם של המצרים מצילה את הסיטואציה.
