קרח ועדתו נקהלים על משה ואהרן וטוענים כלפיהם את הטענה הזו (במדבר ט"ז ג'):

רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה?'

דתן ואבירם אף מחריפים את הטענה (פס' י"ג – י"ד):

הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?! אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ…

קרח ועדתו מאשימים את משה ברדיפת שררה כוחנית ובכישלון מנהיגותי העומד להמית חורבן על העם. זו איננה הפעם הראשונה שהעם נקהל על משה בטענות חמורות. זה מה שקורה רובו של ספר במדבר ובחלק ניכר מספר שמות. בכל הפעמים האחרות משה התפלל לעזרתו של ה' ולסליחתו של ה'. הפעם תגובתו שונה מקצה לקצה (פס' כ"ח-ל'):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי. אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי. וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה', וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה, וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'.

על התגובה הזו של משה אומר המדרש (במדבר רבה י"ח ב'):

משל למה הדבר דומה? 
לשושבין בתו של מלך שהיו עדותיה בידו.
עמד אחד מן המסובין 
וקלל את השושבין 
ואמר: לא היו בתולים לבתו של מלך.
עמד השושבין כנגד המלך 
ואמר לו: אם אין אתה תובע בנפקין שלך ואין אתה מוצא את זה והורגו בפני הכל, אף אני אומר בוודאי שלא נמצאו בתולים לבתו של מלך. 
מיד אמר המלך: מוטב לי להרוג את זה ולא יוציא השושבין שם רע על בתי. 

כך קרח נחלק על משה ואמר: מלבו ומעצמו אמר משה כל הדברים הללו.

פתח משה ואמר לפני הקב"ה: אם מתים אלו על מיטותם, כדרך שבני אדם מתים, והרופאין עולין והן מבקרין אותם כדרך שכל החולים מתבקרין, אף אני כופר ואומר: "לא ה' שלחני" ומלבי אמרתי.

כדי להבין את המשל הנועז הזה צריך להבין את הסיטואציה המשפטית אליה הוא מתייחס. סיטואציה קרובה לכך מופיעה בספר דברים (כ"ב י"ג-י"ט):

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ. וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים. וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָה וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָה אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה… וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר…

כשבתולה מתחתנת נשמר הבד (השמלה) עליו קיימו בני הזוג יחסי מין לראשונה, כדי שהדם שעליה ישמש ראיה כי האשה היתה בתולה. ברגע שעולה טענה כי האשה לא היתה בתולה מציגים את הראיה. אם מסתבר שהאשה אכן היתה בתולה מענישים את הגבר. אם מסתבר שהיא אכן לא היתה בתולה הורגים את האשה. המדרש שלנו בנוי על אותו חוק.

המדרש מתאר סיטואציה בה נסיכה מתחתנת. כדי להבטיח שאכן תהיה ראיה תקפה לבתולי הנסיכה ממנה המלך שושבין שכל תפקידו לשמור על הראיה, ולהציג אותן במידה והדבר יידרש –  לשמש כעד. באמצע מסיבת החתונה טוען אחד האורחים שהנסיכה אינה בתולה. במקום שהעד יציג את הראיה וינקה את שמה של הנסיכה ושל כל משפחתה, הוא פונה למלך ומסביר לו, שאם הוא לא יוציא שליחים (נפקין) למצוא את האורח המלעיז ולהרוג אותו הוא עצמו יצטרף למלעיז! העד שמונה להוכיח את בתוליה של הנסיכה מאיים בעדות שקר הרת אסון. עדות שמשמעה מוות לנסיכה, הרס של החתונה המלכותית, וחורבן של הברית הפוליטית, שלשמה נערכות חתונות ממלכתיות.

בסיטואציה הזו המלך אינו יכול לנקות את שמה של בתו. לכל היותר הוא יכול להצילה ממוות באמצעות רציחת המלעיז, במחיר חשד מתמיד כלפי בתו וברית שתעמוד לעד על כרעי תרנגולת. בלית ברירה, המלך השבוי בידי האיום של שושבינו נאלץ להרוג את המלעיז. ברור שהשושבין בגד במלך וגרם לרציחתו של האורח המלעיז. בניגוד לדין המקראי לפיו עונשו של המלעיז ייסורים (מתפרש כמכות) וקנס כספי. 

המדרש אינו מתבייש להגיד שזה מה שעשה משה רבנו לאלהים! ראשית מסביר המדרש (כמו מדרשים רבים לפניו) שקרח ועדתו לא תקפו רק את הנהגתו של משה אלא טענו שמשה רבנו בדה מלבו את כל התורה. לפי המדרש משה היה אמור להיות העד המרכזי של התורה (היא הנסיכה במשל). לפי התורה עצמה, אכן חלקים נרחבים ממנה נאמרו לו ביחידות. לפי המדרש משה מנצל את היותו העד האנושי היחיד כדי לחייב את ה' להרוג את קרח ועדתו בנס יוצא דופן. אחרת, מאיים משה על ה', ממש כמו העד המרכזי בסיפור החתונה המלכותית, אני אצטרף לטענת המלעיזים ואעיד שאכן כל התורה כולה בדויה מלבי. לפי המדרש לאלהים אין ברירה והוא נאלץ להרוג את קורח ועדתו (הם האורח המלעיז במשל) באופן שדורש משה. 

המדרש הנועז הזה, מציג את משה בסיטואציה הזו, כמי שבגד גם באל וגם בעדת קרח. כמי שמעמיד תחת ענן חשדות כבד גם את התורה וגם את הברית שהחתונה מייצגת – הברית בין ה' לישראל. המדרש איננו חולק כמובן על כך שמשה הוא המנהיג הנכון לעם ישראל, שהוא המנהיג שבו בחר ה'. הוא אפילו איננו חולק על כך שקרח הוא סכנה קיומית לכל תשתיתה של התורה וממילא לעם ישראל. המדרש מדגיש שקרח איננו רק איום פוליטי אלא איום על כל הנחלתה של התורה. ולמרות כל זאת המדרש מציג את משה כבוגד. המדרש מבהיר שאסור שהחוק יהיה בן ערובה של מנהיג ושאסור למנהיג לבקש את מפלת מתנגדיו באופן אישי. בוודאי כשמדובר על חייהם.

ואם כך במשה רבנו, מה יגידו מנהיגי הקיר…

****

עדיין עומדת בעינה השאלה שמתמיהה את המדרש: מדוע משה נוהג כך דווקא בחטא קרח. האיש שביקש "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" כדי להציל את העם מבקש עונש מוות כדי להציל את מנהיגותו?! אני מבקשת להציע את ההשערה שמשה רבנו מגיב כך כי קרח פגע בנקודת התורפה של האידיאולוגיה שלו. לפי הבנה זו משה רבנו אכן חלם על שלטון ותורה המבוססים על כך ש"כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'" הוא חלם על תורה שמבוססת על הסכמה לאומית רחבה – מעין פרוטו-דמוקרטיה – בדומה לאמנה החברתית של רוסו. לכן הסיפור של משה הוא מעמד הר סיני, אתוס חריג ביותר בעולם העתיק, לפיו האל מתגלה ישירות לכל העם ולא לנבחרים בלבד, לכן המשכן מבוסס על תרומות ועל עבודה של כל חכם וחכמת לב, לכן משה רבנו חוזר וכורת בריתות בין העם לאלוהיו. ברית היא חוזה, היא מבטאת הסכמה. וכשהיא נעשית עם כל העם, היא מבטאת הסכמה לאומית רחבה.

אכן, לא תמיד ההסכם הוא בין שווים. העם מוזהר פעם אחר פעם שאם לא ישמע לאל ולאמור בתורה יבואו עליו צרות איומות. אולם תמיד, ללא יוצא מן הכלל, מדובר בצרות "טבעיות" – בצורת, מלחמה, מגיפות וכיוצ"ב. הבחירה תמיד נותרת בידי העם, האם להאמין באלהים וממילא לפרש את הצרות כביטוי ליחסים בין ה' לעמו, או לכפור בו ולהניח שמדובר בדברים טבעיים וממילא במקרה כזה אין משמעות לברית. הברית לעולם אינה כפויה. המדרש שלנו מדגיש שמשה מבקש שמתנגדיו לא ימותו במחלה שיכולה להתפרש כעניין "טבעי". הוא דורש הנהגה ההפוכה לכל הבריתות שבתורה וגם לכל עונשי האל על חטאי העם במדבר.

נורמות המבוססות על הסכמה רחבה של העם, זהו חידוש מרחיק לכת של התורה שלמיטב ידיעתי אין לו שום מקבילה בעולם העתיק ולמעשה אין לו שום מקבילה עד הקמת הדמוקרטיות של המאה ה-18. (אכן באתונה, התקיים לתקופה רעיון כזה אולם הוא כידוע חל רק על גברים בוגרים בני חורין ועשירים. הרבה פחות מהבריתות הרחבות של תורת משה שקדמה לו במאות שנים, לפחות)  אלא שזו בדיוק בעייתו של משה. הרעיון הזה "נולד" בתורה מוקדם מדי. כשרעיון האמנה החברתית נולד בתקופה המודרנית, תוך עשרות שנים, (או אם נספור מהובס, תוך כ-100 שנה) הוא שימש בסיס להקמת דמוקרטיות, דהיינו למהפכה בממסד השלטוני. על הבריקדות בפריס הקריאו מהפכני המהפכה הצרפתית את רוסו להמוני העם. למשה רבנו אין תשתית תרבותית ופוליטית להקמת ממסד שלטוני שישקף את אמונתו ואמונת התורה בכך שהיא מבוססת על רצונו של העם ועל בחירתו. לאורך כל התורה ובמיוחד בספר במדבר, עמל משה ליצור קואליציה מנהיגותית רחבה שתשקף את רצון העם. הוא מנסה לשתף במנהיגותו את נשיאי השבטים ואת שבעים זקני ישראל. שיאו של החלום "הדמוקרטי" של משה נביא ה' מבוטא במילים (במדבר י"א כ"ט): "מִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים!" (בדיוק כשמשרתיו סבורים שנביאים נוספים הם מהפיכה שלטונית). אבל בסופו של יום המיסוד השלטוני שלו הוא המיסוד המקובל בעולם העתיק: מנהיג אבסולוטי המזוהה עם החוק ועם דבר האל, ולצידו ומולו מנהיגות דתית-פולחנית: הכהנים והלויים. ספר במדבר עוסק רבות במיסוד הכהונה והלוויה. המוסד הזה, שכמקובל בעולם העתיק, עובר בירושה מאב לבנו, אכן אינו יכול לבטא את רצון העם והסכמתו.

קרח ועדתו חושפים את הפער בין הרעיון החדשני של התורה לבין מיסודה השמרני. לפי הפירוש הזה משה מבקש מופת ניסי מה' להצדקת סמכותו כי התשתית האידיאולוגית של התורה ורעיון הברית המונח ביסודה אכן אינם יכול להצדיק את שררתו וודאי שלא את שררת אהרן. הנס לעולם בא לרפא את הדיסוננס שבין האידיאל לבין יישומו המציאותי. כשהאידיאה מיושמת במציאות, איש לא נזקק לנס.

ועוד הערה פולמוסית: לכאורה מלחמת האחים בה פותח משה לאחר חטא העגל, אז הוא אוסף את בני לוי להילחם איתו בעובדי העגל, סותר את רעיון האמנה החברתית. אלא שאני מבקשת לטעון שבהעדר מיסוד דמוקרטי הוא דווקא מבטא אותה. ממש כמו שהמהפכה הצרפתית, שהיתה מלחמת אחים, ניסתה להנחיל את רעיון האמנה החברתית בהעדר מיסוד דמוקרטי. במקרה של חטא העגל זה אפילו בולט יותר שכן ספר במדבר מלמד אותנו שמכלול הגברים בני 20 ומעלה של 11 השבטים הוא כמעט 600,000 איש (במדבר פרק א'). לעומת זאת, בני שבט לוי מגיל חודש ומעלה הוא קצת יותר מ22,000 איש (פרק ג'). זהו השבט הקטן ביותר בפיחות של למעלה מ30% מהשבטים שאחריו – בנימין ונפתלי המונים כל אחד למעלה מ35,000 איש. אם נניח ששליש מבני לוי הם ילדים אז אם כל שבט לוי הצטרף למשה היו לו בערך 15,000 איש כדי להילחם ב600,000 איש. במילים אחרות, לפי הסיפור של התורה, מלחמת האחים שיצר משה באה בדיוק לבחון את שאלת רצון העם. אם העם אכן עומד מאחורי חטא העגל הוא יכול לרמוס את משה וצבאו הקטן בקלילות. רק אם הרוב הדומם איתו, יכול משה לנצח. בהעדר מנגנונים של הצבעה או משאל עם שלא עלו על הדעת, מלחמת האחים היתה "הצבעה" חד משמעית (ומצמיתה) לבחינת רצונו של הרוב. 

שבת של שלום והסכמות רחבות.