כל השבוע אני לומדת וכל השבוע הם כמעט חוזרים. ואני מיטלטלת אובדת, בין תקווה לקולות השברים.

בהקדשה – לכל האמהות (ובכללן כל הקרובים והאוהבים) שגעגועיהן מלבנים את ליבן, הופכים אותו לפלדה מזהירה, ובד בבד מאיימים להופכו לאפר – אני מבקשת לעיין במבטה של אמו של משה ברך הנולד (שמות ב', ב'-ג'):

וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר.

כל המפרשים תוהים על משמעות הביטוי "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא". וכי כמה אימהות מביטות בבנן התינוק ורואות כי רע הוא? ואם הוא לא היה "טוב" היא לא היתה חשה להצילו?

****

במאמר מכונן בשם "מושקעות אימהית ראשונית" עומד ויניקוט על כך שלקראת הלידה ובמיוחד בשבועות הראשונים לאחר הלידה נמצאת האם בדרך כלל במצב נפשי שבכל הקשר אחר היינו רואים בו מצב פתולוגי לחלוטין. היא שקועה בתינוק באופן כמעט מוחלט. לדעת ויניקוט מדובר על מצב הדומה לנתק מהעולם, אובדן זיכרון או התקף סכיזואידי שפירושו אובדן עניין ביחסים החברתיים ואפילו הקרובים ביותר. זהו המצב של "מושקעות אימהית ראשונית" הנדרש מאוד להתפתחות התינוק. ויניקוט כותב:

אילו מת התינוק, מצב האם היה נראה לפתע כמחלה. האם לוקחת על עצמה סיכון זה.

דהיינו אם חלילה ימות התינוק האם תמצא את עצמה באובדן שאין נורא ממנו כי .כל אישיותה כאילו נמחקה לטובת המושקעות בתינוק. זהו סיכון נפשי עצום. ויניקוט אכן עומד על כך:

יש בוודאי נשים רבות שהן אימהות טובות בכל מובן אחר… אך אינן מסוגלות להגיע ל'מחלה נורמלית' זו… לכמה מהן יש ודאי דאגות גדולות אחרות שאין הן מוכנות לזנוח בקלות, או שאין הן מסוגלות לזנוח אותן…

אמו של משה רבנו ככלל האימהות העבריות נמצאת בסיטואציה של דאגה גדולה מאוד, ושל סיכון קיצוני לכך שמושקעותה האימהית תהפוך לפתולוגיה נפשית. שני פסוקים לפני לידת משה גילה פרעה שהוא אינו מסוגל לבצע רצח עם בסתר באמצעות המיילדות ולכן הוא הופך את החברה המצרית בכללותה לרוצחים (שמות א' כ"ב):

וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר:  כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ.

לפי תגובת בת פרעה לתינוק בתיבה (שמות ב ו):

וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.

משמע שבכל רחבי מצרים מוצאים תינוקות אסופים מילדי העברים. בנסיבות הקשות הללו מצליחה האם, למרות זאת להיות מושקעת לחלוטין בבנה – כולו טוב בעיניה.

שנדור פרנצי עומד על הקשר שבין היחסים החמים עם האם ממש בתחילת החיים ליצר החיים של הילד עצמו לכל אורך חייו (במאמר: הילד הלא רצוי ודחף המוות שלו). במילים אחרות מבטה האוהב והמעריך של האם גוזר חיים על משה. היא מגדלת את דחף החיים שלו עצמו, ואני חושבת על השורדים והשורדות השואבים עכשיו דחפי חיים מהמבט הטוב של יקיריהם.

****

הרב אליהו בן אמוזג, (איטליה, המאה ה-19) בפירושו אם למקרא דיבור המתחיל "כי טוב הוא" מציע בעיני פרשנות רגישה במיוחד לאירוע, וכמעט הפוכה לזו של ויניקוט:

שהאם החומלת הסתכלה בו ונכמרו רחמיה בזכרה מצות המלך לאמר הטילוהו אל הים, ואמרה בלבה חבל על האי שופרא, כי כל אם תאמר על בנה שהוא יפה, וביותר בשעת הסכנה… כי הסכנה תוסיף אהבה וחבה לדבר המסוכן.

בן אמוזג שם לב שכשהילדים שלנו במצב סכנה (ובפירושו הוא נותן עוד דוגמאות לאותו עיקרון ביחס לאהובים עלינו ולאו דווקא הורים וילדים) הרי הם טובים בעינינו במיוחד ואש האהבה גדלה ככל שלבנו יוצא אליהם. כשיש 100 ילדים בידי חמאס ועוד עשרות אלפי ילדים לוחמים, יש בקרבנו המון הורים שיכולים להעיד על פירושו של בן אמוזג.

****

הרמב"ן דיבור המתחיל "ותרא אתו כי טוב הוא ותצפנהו" עוסק בהקשר אחר של התגובה האימהית:

יָדוּעַ כִּי כָל הַנָּשִׁים אוֹהֲבוֹת אֶת בְּנֵיהֶם, יָפִים וְשֶׁאֵינָם יָפִים, וְכֻלָּנָה תִצְפְּנֶנָּה אוֹתָן בְּכָל יְכָלְתָּן, וְאֵין צֹרֶךְ לַטַּעֲנָה כִּי טוֹב הוּא. אֲבָל פֵּרוּשׁ הַטּוֹבָה הַזֹּאת, שֶׁרָאֲתָה בּוֹ טוֹב מְחֻדָּשׁ וְחָשְׁבָה כִּי יֶאֱרַע בּוֹ נֵס וְיִנָּצֵל, וְלָכֵן נָתְנָה אֶל לִבָּהּ וְחָשְׁבָה מַחֲשָׁבוֹת בְּעִנְיָנוֹ, וְכַאֲשֶׁר רָאֲתָה שֶׁלֹּא יָכְלָה עוֹד לְהַצְפִּינוֹ חָשְׁבָה שֶׁיִּנָּצֵל בְּתַחְבּוּלָה אַחֶרֶת.

לדעת הרמב"ן המיוחד ביחסה של האם למשה הוא שהיא ראתה בו "טוב מחודש". בכל רגע היא ראתה אותו באורח שונה, וגילתה בו צד חיובי חדש. כיוון שהמבט והמושקעות היו מלאי פליאה היא האמינה בקלות שיארע לו נס – פלא. כיוון שהמבט כלל התחדשות מתמדת היא הצליחה להגיב בתושיה לכל הרעה בסיטואציה ולחדש תחבולה חדשה. כשקראתי את הרמב"ן הזה נראה היה לי שהוא מתאר את עינב צנגאוקר.

***

הזוהר (לפרשת שמות דף ח' א' מתורגם) מספר על כוח הבכי של האימהות ועל הכוח של כולנו שבכינו איתן ברחובה של עיר, בכיכר החטופים, במאהלים, במסתרי הבית, או עם חברים:

לִפְנַי וְלִפְנִים מִכָּל אוֹתָם הֵיכָלוֹת יֵשׁ מָקוֹם אַחֵר טָמִיר וְגָנוּז שֶׁלֹּא נוֹדָע כְּלָל, וְנִקְרָא עֵדֶן, וְאֵין מִי שֶׁיָּכוֹל לָדַעַת אוֹתוֹ. וּמָשִׁיחַ גָּנוּז בַּחוּץ סְבִיב אוֹתוֹ מָקוֹם, עַד שֶׁנִּתְגַּלָּה לוֹ מָקוֹם אֶחָד שֶׁנִּקְרָא קַן צִפּוֹר, וְהוּא מָקוֹם שֶׁמַּכְרִיזָה עָלָיו אוֹתָהּ צִפּוֹר שֶׁמִּתְעוֹרֶרֶת בְּגַן עֵדֶן בְּכָל יוֹם. וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם רְקוּמִים דְּיוֹקְנָאוֹת שֶׁל כָּל שְׁאָר הָעַמִּים שֶׁהִתְכַּנְּסוּ עַל יִשְׂרָאֵל לְהָרַע לָהֶם. נִכְנָס לְאוֹתוֹ מָקוֹם, מֵרִים עֵינָיו וְרוֹאֶה אֶת הָאָבוֹת שֶׁנִּכְנָסִים לְחֻרְבַּן בֵּית הָאֱלֹהִים, עַד שֶׁרוֹאֶה אֶת רָחֵל שֶׁדִּמְעוֹתֶיהָ בְּפָנֶיהָ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַחֵם אוֹתָהּ, וְלֹא מַסְכִּימָה לְקַבֵּל תַּנְחוּמִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא) "מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ". אָז מָשִׁיחַ מֵרִים קוֹלוֹ וּבוֹכֶה, וּמִזְדַּעֲזֵעַ כָּל גַּן הָעֵדֶן, וְכָל אוֹתָם צַדִּיקִים שֶׁשָּׁם גּוֹעִים וּבוֹכִים עִמּוֹ. גּוֹעָה וּבוֹכה פַּעַם שְׁנִיָּה, וּמִזְדַּעֲזֵעַ אוֹתוֹ רָקִיעַ שֶׁעַל גַּבֵּי הַגָּן, אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת רִבּוֹא מַחֲנוֹת עֶלְיוֹנִים, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְתוֹךְ הַכִּסֵּא הָעֶלְיוֹן. וְאָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹמֵז לְאוֹתָהּ צִפּוֹר, וְנִכְנֶסֶת לְאוֹתוֹ קֵן שֶׁלָּהּ וְיוֹשֶׁבֶת אֵצֶל הַמָּשִׁיחַ, וְקוֹרֵא מַה שֶּׁקּוֹרֵא, וּמִתְעוֹרֵר מַה שֶּׁמִּתְעוֹרֵר.

כבר 468 ימים דופקת על לוח לבנו ציפור. כבר 468 ימים שרקומים בלבנו ועל כל מסכינו רבבות אויבים המבקשים להרע לנו. כבר 468 ימים שכולנו גועים בבכיה הראשון של רחל, ומחכים ומתפללים שיזדעזעו כבר עולמות עליונים מבכיה השני. ואחרי שזיעזענו את גן העדן שהפך גיהנום, הנה קורה מה שקורה ואי"ה עוד יתעורר מה שיתעורר.

****

טוביה ריבנר – 1983 (שיר 6)

בְּנִי שֶׁאָבַד
בֶּן זְקוּנַי
שָׁב
מָצָא מַחְבּוֹא
סָמוּי בְּעֵינַי –
לֹא תִּירָא רָע
יָדַי עַל פָּנַי.

בכלל האימהות האבות. לטוביה ריבנר היה בן שעקבותיו אבדו באקוודור ב1983. איני יודעת אם השיר הזה נכתב בשעת תקווה, כשריבנר משורר על האב שבנו ישוב והוא יצליח סוף סוף לשמור על בנו כמאמר הפסוק (תהילים י"ז ח'):

שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עָיִן.

או שמא הוא נכתב בשעת ייאוש, כשריבנר הבין שמקומו היחיד של בנו יישמר רק מאחורי שמורות עיניו כשהוא פוכר ידיו מעליהן.

אי"ה יחזרו ילדים לביתם בשבועות ובחודשים הקרובים, ומן הסתם ניטלטל בין האבות האלה לאבות האלה, ומי מאיתנו יהין למצוא מנוח לכף רגלו? ובכל זאת מתחילים ספר חדש.

שבת של שלום ודרכים חדשות שמשככות געגוע.

פורסם ביום 16.1.25